בהכללה, המאמר יאפיין את הטראומה, את האבדן ואת הרס הבית בעקבות מלחמת חרבות ברזל שפקדה את מדינת ישראל ב-7 באוקטובר. מסמך זה יסקור את גורמי הסטרס השונים וימפה את המענים המתאימים לכל אחד מהם. חשוב לומר כי הלוחם יכול לחוות יותר מגורם סטרס אחד, ולמעשה, עירוב גורמי המועקה והלחץ יוצר תלכיד שמקשה על הטיפול.
מיפוי צרכים בחתך אוכלוסיות
- נפגעי ” חרבות ברזל” צעירים אשר שוחררו משירות עקב אי כשירות. חלקם הלכו לאיבוד, חלקם הוכרו ב” מסלול ירוק” וזוכים לטיפול פרטני. בתוך אוכלוסייה זו גם משוחררי תת”ש (תאריך תום שירות, גיוס נובמבר אשר פשוט סיימו את שירותם). רוב אוכלוסייה זו הם סדירים צעירים בגיל. אוכלוסייה זו מקבלת מענה מאגף שיקום הנכים באמצעות חוות החוסן וספקי הטיפול האישי.
- נפגעי ” חרבות ברזל” אשר או סיימו שירות מילואים או שוחררו משירות מילואים עקב אי כשירות, זמנית או קבועה, או תום שירות. רוב אוכלוסייה זו נעה בגילאי 22-45 חלקה הגדול מנסה לחזור לשגרה ודוחה את קבלת העזרה למועד מאוחר יותר, עד להבנה פנימית שהיא נדרשת. אוכלוסייה זו, בהיעדר הכרה, אינה מקבלת טיפול, אם מתווסף קושי זוגי ותעסוקתי, ייווצר שבר. אוכלוסייה זו עברה סדנאות “סגירה” ושחרור מהמילואים, היא זכאית לתקציב עבור טיפול אישי מהצבא הכולל גם סדנאות ביער הסודי בקפריסין.
- אוכלוסיה מיוחדת הם לוחמים מבוגרים יותר, פוסט טראומטיים מוכרים אשר נענו לצו מצפונם, התגייסו, תפקדו במלחמה וכעת, עם השחרור נטרפו אל תוך פוסט טראומה קשה או כאלו שיש בעברם טראומות והסתמנות חלקית של פוסט טראומה, התגייסו והיא פרצה במלוא עוזה והציפה גם טראומות עבר. אוכלוסייה זו קטנה יחסית (כמה עשרות), להערכתי אולם הביטוי הסימפטומטי צפוי להיות קשה מאוד. אוכלוסיה זו תשען על תשומות אגף השיקום.
- אוכלוסיית פוסט טראומטיים וותיקים ומוכרים שהמלחמה היוותה טריגר להחמרה במצבם. גם אוכלוסיה זו תקבל מענה מאגף שיקום נכים.
לפיכך, ברמת האוכלוסיות הנזקקות, דומה כי אוכלוסיות של אנשי מילואים, ברובם סביב גילאי 25-40 , אשר עשו תקופה ממושכת בעזה, צברו פחדים, נחשפו לסיכון. אמנם, הם הכילו אותם במסגרת השייכות היחידתית, אשר החליפה את המסגרת הביתית, את הקהילה והמדינה, אך בתום המילואים, אנשים אלו חוו שבר עם שובם הבייתה ואיבדו את המסגרת היחידתית התומכת אל תוך משבר משפחתי ותעסוקתי. אין טענה שכל אנשי המילואים הם במצב זה. ככל הנראה רובם עברו תהליך של הסתגלות חזרה לשגרה, אולם חלק אחר, מתוך עשרות אלפי אנשי המילואים, לא הצליח להסתגל מחדש. לחלקם יש צו לחזרה למילואים בטווח נראה לעין.
הרציונאל המניעתי – עדיין בטווחי הזמן הקיימים, עבודת המניעה היא רלבנטית ויכולה למנוע התפתחותה של תחלואה מקיפה יותר ורזיסטנטית יותר לטיפול. עדיין, למרות משך הזמן, אנו בטווחי המניעה השניונית, בואכה מניעה שלישונית.
חרבות ברזל: מיפוי גורמי הסטרס בחתך של תהליכי נפש ושל פסיכופתולוגיה
גורם סטרס ראשון – טראומה
הערכת הנפגעים בעקבות אירוע טראומטי מדברת על מספר בין 8% – 30% מהנחשפים לאירוע, במעגלי החשיפה השונים ובדרגות פגיעה שונות. כמות הנפגעים וחומרת פגיעתם הן פונקציה של שלושה פקטורים : משתני האירוע, משתני היחידה ומשתני הפרט. ככל שהאירוע חמור יותר, מדמם יותר – כך נטיית הנפגעים תהיה גבוהה יותר. לגבי משתני היחידה: מקצועיותה, לכידותה והנהגתה, הרי שככל שמשתנים אלו נפגעו, כך יהיו יותר נפגעים. לגבי משתני הפרט, כוחותיו ומידת חוסנו, אלו נתונים הנמצאים בשונות רבה.
מלחמת ” חרבות הברזל” , ובעיקר אירועי ,7.10 מייצגים קריסה של חוסן היחידה והאירוע היה חמור במיוחד. לכן, קיים צפי למספר נפגעים גדול וחמור. יש לזכור כי אירוע כזה “מדליק” נפגעי עבר, מחזיר אליהם את הטראומה שלהם ומערער את האיזון.
הערכת ניבוי נוספת קשורה למבנה הגלי של הפניות לעזרה. הערכתי, כי הפניות תגענה בשלושה גלים. הגל הראשון של ,7.10 אשר כלל לוחמים בשירות חובה, פצועים, תומכי לחימה ותצפיתניות, הוא גל שברובו כבר פנה וזכה לטיפול ראשוני בצבא, אם במסגרת הטיפול הקדמי (קמ” צ)או במסגרת הטיפול הממושך יותר (בין חודש לחודשיים) במלש”ע. נפגעי הגל הראשון אשר לא השתפרו בעקבות התערבויות אלו, בדרך כלל הוכרו על ידי אגף שיקום הנכים של משהבט. רובם, הינם חיילים בשירות חובה.
הגל השני, בתוכו אנו מצויים כעת, הוא דעיכתה של הלחימה הקרקעית. גל זה אינו נחשול, אלא זרימה של לוחמים. הוא מורכב ברובו מאנשי מילואים. חיילי מילואים אשר סיימו שירות לא יכולים לקבל עזרה מגופי ברה”ן בצה”ל, אלא מן היחידה לטיפול בנפגעי תגובות הקרב וישירות בפנייה לאגף שיקום הנכים של משרד הביטחון. אנשי המילואים עברו בשחרורם סדנאות יומיות או בנות מספר ימים לסגירת המילואים ולניסיונות עיבוד חלקיים. במאמר מוסגר, רשימת ההמתנה של היחידה לתגובות קרב היא של מאות ממתינים ושל אגף השיקום היא של אלפי ממתינים.
הגל השלישי, אליו אנו נכנסים כעת, יחל מספר חודשים לאחר תום המלחמה. כאשר הכוחות ישובו לחייהם וינסו לקיים שגרה ללא הצלחה, ואט אט יבינו שמשהו השתבש ויש צורך בעזרה. זה צפוי להיות הגל הגדול ביותר שקצב הפניות ממנו יהיה ארוך וממושך. אלו, כאמור, מבלי לקחת בחשבון נפגעים ותיקים אשר המלחמה הזו חוללה בהם רה-אקטיבציה או החמרה. הכמות האנושית של גל זה הינה הגדולה יותר והם לא בהכרח מקוטלגים כנפגעי טראומה. יותר נכון יהיה לראות בלוחמים אלו כאנשים שצברו כמות בלתי סבירה של ימי מילואים, סיכון פוטנציאלי לחיים וקושי לעשות אדפטציה לחייהם הרגילים. לפיכך, גורם סטרס של הטראומה מחזיק את אוכלוסיית הסובלים מהפרעת הדחק הפוסט טראומטית בהתהוותה. המענה לאוכלוסייה זו ובשלב הנכחי של התהוותה הוא מענה קבוצתי בטכניקה של אלבום תמונות קבוצתי.
גורם סטרס שני – אבדן
מלחמת חרבות ברזל גרמה לאובדנים מסוגים שונים: אבדן חיי אדם, אבדן חלקי גוף ויכולות פיזיות, אבדן הביטחון האישי והקשר עם מי שהיית פעם. שעה שהאבל הינו התגובה הנורמטיבית לאבדן, האבל הפתולוגי הוא התגובה החורגת אליו. האבל הפתולוגי מאופיין בעיקר במימד הזמן. האבל המושהה הוא מצב בי תהליכי האבל נדחים בין מספר חודשים לשנים ארוכות. לדוגמא, במצב מלחמה, אין פניות לתהליכי אבל, משום שהדריכות וההישרדות דוחקים אותו. סוג אחר של אבל פתולוגי הוא אבל בלתי נגמר – מצב של התאבלות בלתי פוסקת ונסיגה מן החיים אל תהומות הדיכאון והחידלון. סוג שלישי, שאינו מתאפיין במימד זמן, הוא האבל הטראומטי.
האבל הטראומטי עלול להיווצר במקרים של מוות פתאומי ובלתי צפוי, כתוצאה ממלחמה, פעולת טרור או תאונת דרכים. בדרך כלל, מדובר במותו של אדם צעיר. מוות כנגד הסדר הטבעי היוצר מצב בו הורים מתאבלים על ילדיהם, לוחמים מבכים את חבריהם ומפקדיהם. נוכח מאפיינים אלו, עלול ההורה השכול או הלוחם השכול להיכנס למצב של אבל טראומטי בו הוא מנסה להבין את נסיבות המוות של יקירו. הוא אוסף אינפורמציה באופן אובססיבי מכל מי שאפשר : עדים, חברים, תחקירים ופרסומים כדי לגבש את תמונת הקרב, הפיגוע או התאונה.
פעמים רבות, המידע אינו מתלכד למכלול אינטגרטיבי ברצף הזמן. יש סתירות בעדויות. מתעוררת חשדנות שלא נמסרה כל האינפורמציה, שיש הסתרה שנועדה לטייח או לכסות. שמותו של הבן או היקר לשווא היה. ברוחו של ההורה או הלוחם השכולים השרויים באבל הטראומטי משוחזרים האירועים הטראומטיים שהובילו למוות שוב ושוב וכך, באופן בלתי מכוון, האבל הופך לטראומטי, השחזור הופך לדימויים חודרניים, לסרט המייצר פלשבקים וסיוטים באופן הזה, ההורה הופך להיות פוסט טראומטי ומבטא את אבלו דרך ההפרעה הפוסט טראומטית, אליה יכולים להתווסף גם רגשות אשמה על כי לא הצליח להגן על בנו/ בתו או על חברו או מפקדו, או כי מערכת היחסים שקדמה למוות הייתה קשה. האבל על אבדן אברי גוף ויכולותיו הוא ארוך ומתמשך, ולמעשה, לעולם אינו מסתיים.
בתוך הלוחם הפצוע תמיד קיימים שלושה : מי שאני, מי שהייתי ומי שהייתי יכול להיות אלמלא נפצעתי. והשלושה מקיימים שיח לא מודע והשוואות אשר כמעט תמיד הן לרעת הפצוע. וכמעט תמיד הוא יוצא פחות טוב ממה שיכול היה להיות ונותר ממורמר, מאוכזב וקרבני. לפיכך, גורם סטרס של האובדן מחזיק את אוכלוסיית הפצועים והשכולים בסיכון לפתח אבל טראומטי פתולוגי. המענה לאוכלוסייה זו ובשלב הנכחי של התהוותה הוא מענה קבוצתי הנשען ראשית על ההפרדה בין מרכיבי הטראומה לבין מרכיבי האבדן, מאחר והתלכיד של שניהם מאוד רזיסטנטי לטיפול. התמודדות עם תסמיני הטראומה לחוד ומתן מקום וזמן לאבל ולאבדנים השונים בטכניקות של עיבוד אבל.
גורם סטרס שלישי – הרס הבית
להגדרות הטראומה ופוסט טראומה יש רכיבים רבים, מהם ביולוגיים ופסיכיאטריים, חברתיים וסוציולוגיים. פרק זה יעסוק בזווית הסוציולוגית. אירועי 7.10 מהווים קו שבר אדיר. שבר בתחושת הביטחון, שבר במנהיגות, שבר בכל מה שידענו עד כה והיה לנו עוגן ומשענת. אדמה לרגלינו. השבר הזה לווה באובדנים מסוגים שונים. אובדן חיי אדם, יקירים שנחטפו, שמתו, שגופם הושחת, חיילים שנפלו על משמרתם, בתים שנחרבו ועלו בעשן, קיבוצים שנעזבו וערי רפאים שננטשו.
שתיים הן ההוויות שנוצרו : בדידות ולבדיות ואובדן הבית. את הלבד ביקשה תחושת -יחד מתעצמת לעמעם. התארגנויות אין ספור לעזרה וערבות הדדית הנטועה ברצון טוב ובנתינה הביאו לחיבוק הדדי. תחושה זו מתכרסמת בציר הזמן. המחלוקות הישנות צוברות תאוצה מחדש, ועימן רגשות של כעס ואפשר גם של שנאה. הערבות ההדדית, הלחימה שכם אל שכם של אנשי המילואים באחוות לוחמים ובקרבה, אפילו אינטימית, מתפוגגת נוכח השיבה הבייתה וההכרה שהעורף בשלו. התחושה שהקרבן העצום שהוקרב, לשווא היה. הבית שנהרס או חולל בטומאת המחבלים נותר חרב. בית אינו רק המבנה, הקירות והגג. בית הוא המדינה, הקהילה, הגוף. תחושת ההומלס פשטה בציבורים רחבים של מפוני, שוכני מלונות, חטופים ושכולים. כולנו דרי רחוב, גולים המבקשים נחמה אך ממאנים להתנחם משל דבר לא קרה. גולים מרצון או מאונס בארצנו גולים מגופנו החבוט והנחדר.
מלחמת ” חרבות הברזל” ידעה לתת לנו תחושת כוח בחיפוש אחר הביטחון שאבד. היא התכתבה עם נקמה וכיבוש מחדש, אולם אין בה מעבר לכך. המלחמה על הבית דורשת בית להלחם עליו ובית זה אבד לנו, איש, איש בדרכו שלו, אישה, אישה על פי קורבנה. אמנם אנו גרים בתוך בתינו אך הבית שגר בתוכנו נהיה צר מלהכיל את הצער והאובדן. הזיקה שבין הקירות של המיכל לתוכנו היא היחס שבין הבית ליושביו.
אלמנט נוסף שקרה בחזרת אנשי המילואים אל בתיהם הוא תחושת הניכור והזרות שצמחה עם בת הזוג. האישה שאינה יכולה להבין באמת מה היה שם בעזה, על פני משך כל כך גדול של זמן ואי היכולת להסביר. הזרות של הדבר מייצרת את הניכור של האישה, ואז בבית הזה מסתובב גבר אשר מרגיש שהבית האמיתי שלו הוא בעזה עם החברים שלו ואינו מבין מה הוא עושה במקום הזה, והאישה חשה שמסתובב לה גבר זר בבית והיא לא יודעת איך להגיע אליו.
המסקנה האופרטיבית מתוך ההבנה הסוציולוגית היא שעלינו לעזור לאוכלוסייה זו להיפרד מן הבית בעזה, מן החברים והפעילות, ולבנות בית מחדש עם נשותיהם וטפם. לפיכך, גורם סטרס של הרס הבית מחזיק את אוכלוסיית אנשי המילואים שהפכו הומלסים ושוב אינם יודעים להיות בית לרעייתם ולילדיהם, לתת להם ביטחון ומשענת רגשית. המענה לאוכלוסייה זו ובשלב הנכחי של התהוותה הוא מענה קבוצתי הנשען על השיתוף הרגשי וההבנה שמדובר בתהליך אוניברסלי, ועל כן איש המילואים אינו לבד בבעיה הזו, ובהמשך יישען על הלימוד איך לבנות את הבית הפנימי מחדש.
סוף דבר
מובן כי הלוחם יכול לסבול מכל שלושת גורמי העקה או משניים מהם. לא נדיר יהיה למצוא איש מילואים שעבר חוויה טראומטית, איבד חברים ונהרס לו הבית הפנימי. חובה יהיה להפריד בין הדינמיקות ולטפל בהן, אחת לאחת, בזהירות, בחמלה ובענווה.
