תופעת הלם הקרב קיימת משחר היות המלחמה חלק מן ההיסטוריה האנושית. התופעה זכתה להבנות ולשמות שונים לאורך השנים. בעידן המודרני, תוארה בעת מלחמת האזרחים האמריקאית, ובזמן מלחמת העולם הראשונה כונתה בשם “הלם הפגזים”.
במהלך מלחמת העולם השנייה המונח הנוהג היה “תשישות קרב” ואולם רק בתקופת מלחמת וייטנאם, בסוף שנות השישים, התחום נחקר בצורה מקיפה יותר, נוצרו ההמשגות של ימינו, והתופעה זכתה להכרה רפואית תחת השם “הפרעת דחק פוסט טראומטית” הכוללת את הלם הקרב ביחד עם טראומות כמו תקיפה מינית, תאונות דרכים ועוד. בהמשך התגלה כי פוסט טראומה משפיעה לא רק על האדם עצמו אלא גם על בני המשפחה והסביבה הקרובה.
איך פוסט טראומה “עוברת” לבני משפחה?
בישראל, גברה ההכרה המקצועית בתופעה בסמוך לגלי המלחמות. מלחמת יום הכיפורים העלתה את הנושא לתודעה הציבורית והמקצועית, אך רק לאחר מלחמת לבנון הראשונה החל התחום להיחקר בצורה אינטנסיבית יותר, ובעקבות המחקר, נבנו דרכי אבחון וטיפול.
בעשורים האחרונים, נלמדה תופעה בה בני המשפחה, ובעיקר נשות הפגועים החלו לפתח סימנים דומים לסימפטומים של הנפגע הפוסט טראומטי. תחילה התייחסו לתופעה כאל “הדבקה” שמקורה בחיקוי הפגוע. כיום המונח הוא טראומטיזציה משנית והוא מגדיר תהליך שיוצר סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית אצל בני המשפחה גם ללא חשיפה ישירה לגורם הדחק הראשוני.
הטענה היא כי אין הבדל מהותי בסוג התופעות והתחושות של הסובלים מן הטראומטיזציה המשנית לעומת נפגעי הטראומה הישירה. ההבדל קיים ברמת האירוע המחולל : בעוד שעבור נפגע הלם הקרב האירוע הטראומטי קשור לחוויה או לחשיפה במלחמה או בעיסוק הקשה, הרי שעבור המשפחה האירוע המחולל הוא השינוי שחל בנפגע עצמו ושבעקבותיו תפקודו כבן, כבן זוג וכאב ירד ועל כן פגיעתו נוגעת במשפחתו כולה ומשנה את הבית שממנו יצא לשירותו הצבאי או למשימת יומו לבלתי הכר עם חזרתו.
ערעור תחושת המוכרות והבית
במונח בית אני מתכוון לאותו מבצר פנימי המעניק את הביטחון והחום הדרושים להתפתחותנו ולהווייתנו הקיומית. תקצר היריעה מלתאר את הבלבול וחוסר הביטחון שחש ילד נוכח התפרצויות הכעס של אביו. הוא אינו מבין מה עשה שגרם לאב להגיב כך. עוד יותר הוא נבוך כאשר אביו מחבקו דקות לאחר מכן, וגם הפעם הוא אינו מבין מה הקשר בין התנהגותו שלו לבין זו של אביו. אותם מרכיבי מציאות בלתי צפויה ולא יציבה אשר מסייטים את חיי האב חודרים להווית היומיום והופכים לשגרה ב” בית הפוסט טראומטי”. במילים אחרות, לתגובה הפוסט טראומטית השפעה עמוקה ורחבה על האופן בו מתייחס הנפגע אל משפחתו, ועל מרקם היחסים, לכידות המשפחה ורוחה.
תחום המחקר בקרב ניצולי שואה ובני משפחותיהם חידד מושגים כמו העברה בין דורית ודור שני לטראומה. גם בקרב נפגעים פוסט טראומטיים ובני משפחותיהם תוארה העברה בין דורית לילדים. נושאים כמו תחושת ערך עצמי נמוך, בוחן מציאות ירוד, היפראקטיביות והתנהגות אגרסיבית נבדקו ונמצאו גבוהים אצל בני הדור השני. גם תחום הנישואין והזוגיות מושפע מפגיעת בן הזוג. השפעה זו ניכרת בצמצום הטווח הרגשי והאינטימיות, חוסר סיפוק ושביעות רצון נמוכה מחיי הנישואין ועם השנים תתכן עליה ברמת העוינות והאגרסיביות כלפי בת הזוג, ומשברים חוזרים.
מאחר והאב הפגוע אינו מתפקד במיטבו במשברים המשפחתיים הנורמטיביים ומאחר שבחיי היום יום דפוסי התגובה שלו מושפעים מרמות החודרנות, ההימנעות ועוררות היתר מהם סובל, הרי שמודלים של הורות וזוגיות אלו, הם שנספגים אצל בני הדור השני ומעצבים את חייהם. החיקוי והרצון להזדהות עם האב הינם חלק מן המנגנונים להעברה בין דורית שתוארו בספרות המקצועית. מנגנון אחר קשור להגנת היתר שחלק מן האבות מעניקים לילדיהם מתוך תחושת חרדה עמוקה הנטועה בהיכרות עם העולם הלא בטוח והאפל, עד כדי פגיעה בעצמאותם.
משמעותי במיוחד הוא מנגנון השתיקה שצומחת בין הנפגע הפוסט טראומטי לבין משפחתו. שתיקה שמקורותיה באי רצונו של הנפגע להכביד על משפחתו ומתוך תחושה שממילא לא יוכלו להבין את הזוועה ולעיתים גם מתוך בושה ואשמה.
מצד המשפחה, השתיקה שורה מתוך רצון שלא להזכיר את האירוע הטראומטי לאב הפגוע ולחסוך ממנו את המועקה הנלווית אליו. קשר השתיקה הזה מביא לניכור בין חברי המשפחה ולתחושת בדידות אשר אינה פוסחת גם על הילדים.
סביבת הגדילה בבית משפיעה גם היא
כך או אחרת, סביבת הגדילה בבית, המעוצבת מתוך עולמו של הנפגע הפוסט טראומטי שמאוכלס בפחדים ואש, דם וגופות, משפיעה על התפתחות הילדים ויוצרת את התופעה המכונה דור שני לטראומה. הדברים נכונים לגבי החוויה הטראומטית הבדידה וקל וחומר, לגבי החוויות הטראומטיות המצטברות שחווים אנשים שעיסוקם בחשיפה לטראומה.
בבגרותם, חלק מן הילדים מתנתקים ו”בורחים” מן התא המשפחתי, חלק חשים ל”הצלת” האב ובניסיונם להקל על מצוקתו, “נוטלים” מן הסימפטומים שלו. כל הדינמיקה המתוארת כאן הופכת מודעת עם השנים לחברי המשפחה ועם המודעות גדל גם משא האשמה של נפגעי הפרעת הדחק הפוסט טראומטית כלפי בני משפחתם.
מחקרים מעידים כי בני הדור השני הופכים בעצמם להיות פגיעים לחוויות טראומטיות ולהתפחות הפרעת הדחק הפוסט טראומטית.
מנגד למגמות שתוארו קודם לכן, המשפחה, לכידותה ומסירותה, הינה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהחלמתו ושיקומו של הנפגע הפוסט טראומטי. נמצא, אם כן, כי הפגוע הפוסט טראומטי פוגע בבני משפחתו ובכך לא רק מזיק להם אלא גם מחבל בסיכויי החלמתו שלו עצמו. לעיתים יחסי הגומלין המתוארים כאן הופכים למעגל הרסני שבו החלשות המשפחה גורמת להתדרדרות במצבו הנפשי של הפגוע שמצידו מחליש עוד יותר את משפחתו וחוזר חלילה. מעגל זה מוביל, בסופו של דבר, לפירוק המשפחה. אכן אחוזי הגירושין בקרב נפגעי ההפרעה הפוסט טראומטית הם גבוהים יחסית לשאר האוכלוסייה.
מן הדברים שהועלו עד כה, ברור שהנפגע הפוסט טראומטי הוא חלק ממעגל רחב יותר שבו גם חבריו ומשפחתו. תפיסה זו מחייבת התייחסות טיפולית, מדריכה ותומכת לכל המשפחה, ובעיקר לבת הזוג, גם על מנת לקדם תהליכי החלמה ושיקום עבור הנפגע הפוסט טראומטי אך גם על מנת למנוע טראומטיזציה משנית לבת הזוג ולבני הדור השני.
