“החזרה לחיים” – איך לוחמים חוזרים אחרי המלחמה בעזה?

בין אם מדובר על מלחמת חרבות ברזל או על כל מלחמה אחרת בתולדותינו, דבר אחד בטוח – כבר נכתב לא מעט על החזרה הביתה. “הכל זורם” אמר הרקליטוס ואנחנו לכאורה אמורים רק לקפוץ פנימה ולהישטף עם הזרם. המציאות מורכבת יותר. סיימנו את תקופת המילואים. הצבא נותן עוד עשרה ימי התרגלות ואז חזרה  לעבודה. למעשה, לבית אנחנו חוזרים כבר קודם, ובכלל, יש מקומות שמבחינתם אף פעם לא עזבנו, למשל המשכנתא או תשלום השכירות על העסק. הנהר שוצף, אתה רוצה רק להכניס רגל פנימה, להרגיש את המים, ואתה כבר כולך בפנים, נאבק בזרם. “זהו, חזרת?” מוודאים. “בטח” אתה אומר ונדרש להוכיח.  “איך זה לחזור?” שואלים. שאלה פשוטה לכאורה, אבל לפעמים אין לך תשובה גם עבור עצמך. אתה לא ממש מצליח לשים את האצבע על הנקודה, אבל משהו מרגיש אחרת, כבד יותר.

לכל חייל יצא פעם שהתיק שלו הרגיש יותר כבד משל כולם, כשלצד הקושי הפיזי מתגנבת גם תחושת תסכול. גם הלוחם שחוזר הביתה מרגיש לפעמים שנדרש ממנו לעשות הכול כמו כולם כשהוא מסתובב עם “תיק לואו” כבד ושקוף.

האמת היא, שכשחוזרים מלחימה הכל לא אותו הדבר. הגוף והנפש עובדים אחרת. זה גם מתבטא במוח. כמה אחרת? כלל אצבע: עצימות X משך = השפעה. כלומר, ככל שהשתתפתם זמן רב יותר בלחימה, וככל שהלחימה עצימה יותר כך ההשפעה גדולה יותר. איך מתמודדים? אני לא מתיימר לתת תשובות מוחלטות בטקסט קצר ובכלל. עם זאת, מתוך הניסיון המקצועי וכפי שזימנה המלחמה האחרונה, גם מהניסיון הפרטי של מי שהיה בלחימה ממושכת עד לאחרונה, ישנן כמה נקודות שאני מוצא כמשמעותיות ואותן אני רוצה לחלוק:

מודעות – למחשבה, לגוף ולהתנהגות היומיומית.  אם אני באמת אתבונן במחשבות שלי, אתן להן רגע לזרום בלי התערבות, אני כנראה אגלה שם חלק לא מבוטל של מחשבות על לחימה שמתחלקות לאירועי הלחימה עצמם ומחשבות “מלחמתיות”- כאלה שלא עוסקות באירועים מסוימים, אבל יש בהן מימד לוחמני או צבאי.

אם אני אקשיב לגוף, אני כנראה אגלה שם דריכות מסוימת. לפעמים ניתן להרגיש אותה רק לאחר כשמרפים, כמו אחרי שינה טובה או אימון יוגה. הדריכות הזו, גם כשהיא לא מודעת, יכולה להביא לעייפות, ירידה בריכוז, בזיכרון וביעילות הכללית. לאורך זמן היא יכולה להביא גם לתחלואה פיזית בגלל ירידה חיסונית, יציאה משיווי משקל הורמונלי ודלקתיות מוגברת (ניתן לקרוא על כך גם במאמרי)

כשאנחנו צעירים ובכושר, יש לנו, כפי שאמר לי מישהו שעבר חבלת ראש קשה, מספיק “רזרבה מוחית”. מבחינת הסביבה אנחנו יכולים להיות בסדר גמור, אבל אנחנו מרגישים שמשהו לא כרגיל. אם נשאל את בת/בן הזוג או חבר קרוב, כנראה נגלה שמשהו השתנה גם בהתנהלות היומיומית, פשוט לא ייחסנו את זה למלחמה.

המדריך לחזרה לשגרה – איך לחזור לחיים אחרי המלחמה?

גוף

דריכות אפשר להפיג- ספורט, טיול בחוץ, מדיטציה, יוגה, מיינדפולנס. זה הזמן לפתוח את הראש לעולמות שכנראה הייתם צריכים לגלות בחייכם. אף פעם לא דיבר אליכם? תמצאו מה שכן, גוף יש לכולנו והוא צריך התייחסות.

מחשבה

מחשבות, זיכרונות, דילמות לא פתורות, יכולנו לעשות כך או אחרת – דברו עם חברים, נסו לקבל תשובות. לתבוע אותן כשצריך. בפרט כמילואימניקים, התפיסה שלנו רחבה יותר בכל תחומי החיים, אין סיבה שבתחום הצבאי היא תישאר מצומצמת (כלומר יש סיבה, אבל זה לא בהכרח לטובה). מחקרים מראים שהבנה טובה יותר של ההקשר הכללי בפעולות שעשיתם יכולה לספק רשת הגנה קוגניטיבית.

סביבה

אנחנו מוקפים במשפחה, חברים, קהילה, עבודה,  ולכולם יש ציפיות מסוימות מאיתנו. אבל, כשאנחנו מסתובבים עם תיק גדול שקוף, לפעמים נוצר פער בין הציפיות לביצוע. הפער מביא לאכזבה או ביקורת שמאופסנת גם היא בתיק השקוף שנעשה כבד יותר ויותר והפער גדל. מאידך, ה”תיק” הזה שלנו. וכמו חייל טוב, אנחנו לא רוצים לקבל שום הנחה. אבל מדובר כאן בחיים עצמם ולא במסע שייגמר בסוף היום. אם לא נבקש קצת עזרה עם התיק, או לפחות מודעות לכך שאנחנו סוחבים אנחנו עלולים לקרוס. ובכלל, מה אנחנו סוחבים שם? את ה”ציוד” של כולם.

יצאנו למלחמה להגן על המדינה והבית של כולם (ואנחנו גם נכונים לקריאה, בפרט הפעם). בנוסף, ואני אלבש לרגע את כובע חוקר המוח, מחקרים מראים שבקידוד אירוע טראומטי או בזיכרונות טראומטיים, אזורים שפתיים במוח יותר מושתקים. מתוך הידע והניסיון, אני סובר שכשאנחנו משתמשים בשפה ומילים כדי להסביר לא רק מה היה, אלא גם אנחנו מרגישים כעת, אנחנו מביאים לעיבוד טוב יותר גם של אירועי הלחימה.

מעבר לכך, אנחנו מקבלים את האמפתיה והמקום שאנחנו זקוקים לו כדי להשתלב בחיים. בנוסף, הסביבה והחברה כולה מרוויחה, כי היא נעשית טובה יותר בעצם נתינת המקום הזה.  תסבירו שאתם סוחבים ושיש לכם גם ציפייה ממי שסביבכם, כי כשהם סתם צופרים בעצבים בכביש או רבים בגלל מחלוקת פוליטית- לכם זה כואב יותר. פשטתם מעליכם את שריון הציניות כשיצאתם לקרב, וכעת, כשפשטתם את המדים, אתם חשופים יותר בחיים עצמם. מעין אי צדק שכזה, רגישות של גיבורים. חשוב לומר, קשה להפריז בערך השיתוף הזה כשמדובר בזוגיות (וזה כנראה מצריך מאמר בפני עצמו).

לכן, העצה שלי לעצמי ולקוראים: שתפו, דברו, אולי אפילו תיזמו ערב לחברים הקרובים ולמשפחה ותספרו על מה שהיה ועל החזרה. תכירו בחשיבות של מה שעשיתם וקבלו את ההכרה הזו שיש לה ערך תרפויטי עבורכם וכאמור ערך מוסרי לחברה.

ולסיום, זכרו שזהו מצב זמני. ישנם דברים שהלחימה שינתה בנו לנצח, הערכיות, החברות, הזכות להיות חלק מדבר גדול ולהגן על בני עמנו, וישנם סימפטומים טורדניים שכיחים לאחר הלחימה שיחלפו בעתיד אם נתייחס אליהם כראוי. חבל לשלם מחיר מתמשך על קושי זמני. זו בעצם מטרת הטור הזה.

*הרשימה הזאת נוגעת במצב השכיח לאחר חזרה מלחימה. לעתים יש סימפטומים חריפים יותר וצורך בעזרה מקצועית. במקרה כזה מומלץ מאד לפנות בהקדם לעזרה כזו ולא להתמודד לבד.