ח”כ דבי ביטון מ”מ יו”ר הוועדה לזכיות הילד בכנסת: אנחנו שולחים ילדות וילדים אל הצבא, ובגלל טראומות שהם חוות וחווים, אנחנו מקבלים חזרה מישהו או משהו אחר. כתוצאה מהסיטואציה הזו, כל המשפחה שסביבם הופכת גם היא למשהו אחר.
הוועדה מבקשת ממשרד הביטחון כי ברגע שידוע כי חייל או חיילת הם הלומי קרב, יחל תהליך מיידי של טיפול מניעתי לחייל ולכל המשפחה שלו. טיפולים מניעתיים חייבים להתחיל בהקדם האפשרי, בכל גיל, ולא רק בגילי 7-30. יש להסיר את ההפרדה הזו. כמו כן, על המשרד לבקש את הסכמת בני המשפחה, ובכפוף לכך, לעדכן את מוסדות החינוך של בני משפחת הלום או הלומת הקרב. על משרד הביטחון לפתור גם את המחסור בחונכים ולתקצב את עמותת להאיר את הבית.
הוועדה קוראת למשרד החינוך להכניס הרצאות יזומות על פוסט טראומה לתכנית הלימודים, ודאי באזורי עימות, אך גם בכל הארץ, מתוך תקווה כי השיח הזה יעודד ילדים לבוא ולדבר עם המחנכים והיועצים, ומכאן יחל הטיפול.דור שני
נועה רופא, ראש היחידה לשירותי שיקום במשרד הביטחון: ל-75% מהנכים הפוסט-טראומתיים יש משפחות. הטראומה של הפצוע והנכה נוגעת בכל משפחתו ובני המשפחה זכאים לטיפולים אישים בגילי 7-30, כולל טיפולים אלטרנטיביים. אנחנו מקיימים שולחנות עגולים עם הנכים ועם נשות הנכים להבין יותר טוב את צרכיהם ולדייק את המענה.
ח”כ דבי ביטון: שאלה האם משרד הביטחון יוצר קשר עם מוסדות החינוך של ילדי הפוסט-טראומתיים, לעדכן על מצב ההורים, בכדי שייערכו בהתאם, ורופא השיבה כי מתוך סודיות רפואית לנכים, הם לא יוצרים קשר עם המוסדות, אבל הם כן מספקים חונכים לילדים, בהיקף של עד 8 שעות שבועיות, והחונכים מודעים למצב ונמצאים בקשר עם מוסדות החינוך.
ח”כ ביטון שאלה האם משרד הביטחון מגלה על הפוסט טראומתי מפנייה שלו או של בני ביתו או שהמשרד מיד עם הגילוי מתחיל בטיפול מניעתי וכך מעדכן ומכין את בני המשפחה? רופא השיבה כי רוב הפוסט טראומתיים מגיעים אליהם אחרי שסחבו את הטראומה שנה במקרה הטוב, ו15-20 שנה במקרה הרע, ועד אז לא ידעו לתת שם למה שהם סובלים ממנו. ברגע שהם מקבלים הכרה, את מקבלים את כל האינפורמציה ופועלים למיצוי זכויותיהם.
אבשלום, נכה צה”ל עם 60% נכות כתוצאה של פוסט טראומה, סיפר לחברי הוועדה על המקרה האישי שלי, ואמרי כי ילדו הצעיר ביותר הוא עם 188% אחוזי נכות. הילד זכאי לחונך, אבל יש מחסור גדול בחונכים, ועד שהוא מוצא חונך, דבר שהוא לא צריך להתעסק בו בכלל, הוא גם צריך לטפל בשאלת ההגעה של החונך, בגלל שהוא גר במושב בדרום. אני מוצא את עצמי עובד בשביל אגף השיקום, במקום שהם יעבדו בשבילי. בכל החוקים או התקנות הקיימים, ובכל רפורמת נפש אחת, אין שום התייחסות להורים נכים אשר מגדלים ילדים עם צרכים מיוחדים, וחייבים לתקן זאת, אמר אבשלום.
ענת מישר: אני הייתי נשואה לנכה צה”ל פוסט טראומתי וכיום אני מנהלת תכנית בארגון נכי צהל לנשים פוסט טראומטיות, משירותן בצבא ובכוחות הביטחון. הנושא של אימהות הלומות קרב כמעט לא קיים בשיח ולא על השולחן. אנחנו מקיימות דיון מיוחד על זה בוועדה למעמד האישה עוד מעט, אבל חשוב לומר שהסיבה שהטיפולים לילדים של פוסט טראומתיים ניתנים רק החל מגיל 7, זה בגלל שהמחקרים היו על גברים, מתוך הנחה שהילד צמוד לאמו, ששומרת עליו מפני המצב של האב. אם היו בודקים ילדים של נשים פוסט טראומתיות, היו מבינים שצריך להציע לילדים פתרונות החל מהלידה.
פרופ’ איל פרוכטר, יו”ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה: משרד הבריאות הקים את המועצה כדי שתייעץ לו היכן לשים את המאמצים. אין ספק שגם סוגיית הלומות הקרב, וגם סוגיית ילידי הלומות והלומי הקרב, הן סוגיות שהוזנחו לאורך השנים ולא זכו למענה ראוי. בספר ההנחיות הפסיכיאטריות האחרון סוף סוף הוגדר הקושי של לחיות לצד פוסט טראומתי כקושי היוצר טראומה בעצמו. זה דבר שפספסו למעשה בכל העולם עד לאחרונה. ההגדרה הזו תאפשר הכרה ומכאן הדרך אל הטיפולים הדרושים. הצגנו את המלצותינו לסמנכ”ל משרד הבריאות לפני שבוע, וכולם מסכימים שצריך מאמץ לאומי של משרד הבריאות, הביטחון, הרווחה והביטוח הלאומי בנושא.
אפרת שפרוט, מנכ”לית עמותת נט”ל: ההמתנה להכרה בנכות מבזבזת שנים, והשינוי כבר נעשה עם נפגעי טרור – את הטיפול יש להתחיל מרגע הגשת הבקשה להכרה. הטיפול המניעתי יתחיל לכל המעורבים הרבה יותר מוקדם, ימנע החמרה, ובטווח הרחוק אף יחסוך משאבים. פיתחנו גם תכנית שנקראת “מקום בטוח” להתמודדות עם לחץ חרדה ודיכאון. כיום זה במסגרת תכנית גפ”ן של משרד החינוך וצריך שמנהלים יהיו מודעים לכך ויבחרו להשקיע בנושא את המשאבים שלהם.
טל עירון, מעמותת “להאיר את הבית”, סיפר לחברי הוועדה את סיפורו האישי: אני בן של לוחם שבמו ידיו הציל את רמת הגולן. לא ידעתי את זה עד לפני 3 שנים כי הוא לא דיבר על זה 47 שנה. אני ואחיי דור שני לפוסט טראומה ולא ידענו את זה. גדלנו אחיי ואני בפחד בבית: אסור היה לבוא לאבא שלי מאחור, אסור היה לירות קפצונים, אי אפשר היה לדעת מתי זה יקרה. אנחנו דור שלם שמשלם מחיר כפול, כי עד שגילינו והבנו את הבעיה שלנו, שיש העברה בן דורית של הטראומה, אנחנו כבר לא זכאים לטיפולים בגילנו. אנחנו חווים את זה בעצמנו ועושים כל מאמץ לא להעביר את זה לילדים שלנו, לבד, ללא כל תמיכה מהמדינה. בעמותת “להאיר את הבית” אנחנו מציעים קבוצות טיפוליות ממשאבים שאנו מגייסים. אגף השיקום במשרד הביטחון מודע לקיומנו, אבל לא מתקצב אותנו, אפילו לא כספק חיצוני.
