מערך בריאות הנפש בצה”ל עשה קפיצת מדרגה משמעותית בסיוע הראשוני ללוחמים שחוו אירועים טראומטיים במהלך המלחמה. צוותי סיוע וקציני בריאות הנפש נמצאים בקווי הלחימה לצד מערכי בריאות הנפש שנמצאים בעורף. אחד מהם, המלש”ע – מרכז שיקום עורפי שנמצא בצריפין בצפון ובדרום, מדובר על מרכזים רב תחומיים עם שורת מטפלים מכל קצוות הקשת הטיפולית, כולם אנשי מילואים, מומחים בתחומם, בפיקודו של הפסיכולוג סא”ל יורם בן יהודה, מנהל מכון דרכים ואחד המומחים המובילים בישראל לטראומה.
כחלק מצוות הטיפול, לצד עובדים סוציאליים, קבני”ם ופסיכולוגים נמצאים אנשי הרפואה המשלימה עם דיקור סיני, יוגה וגם ליצנות משקמת לשיקום מהתופעות של הפוסט-טראומה (PTSD). מאז ה 8.10 מגוייסים בצו 8, שני אנשים מאוד מיוחדים, הרמט”קלאון, דוד ‘דוש’ בראשי, והרב ליצית קרן קליגר עשור, ליצנים משקמים, שמופעלים לראשונה במילואים, כליצנים משקמים במלש”ע.
דויד “דוש” בראשי, אמן – ליצן, יזם תרבות במרחב ציבורי, עוסק בליצנות קרוב ל 30 שנה. ממקימי פרויקט ׳רופא חלום׳ – ליצנות בשרות הרפואה בתחילת שנות ה 2000. כיום משמש בשגרה כליצן בשרות הרפואה ומנהל יחידת הליצנים בהדסה עין כרם בהר הצופים. בשנת 2016 החל לפתח את תחום הליצנות השיקומית ביחד עם הפסיכולוג יורם בן יהודה בדגש על נטיפול בפוסט טראומה על רקע צבאי וביטחוני.
“אנחנו חלק מהמעטפת הטיפולית, יש כאן צוות רב תחומי שמקבל באהבה כל לוחם או לוחמת שמגיעים אלינו, הליצנות היא עוד כלי, כדי לנסות להתקרב וליצור תקשורת בין אנשים, בצורה של הומור, אנחנו יודעים בדיוק מאיפה הם הגיעו ומה הם ראו וצריך רגע להכיל אותם. יש פרוטוקלים שלמים של טיפול דרך ליצנות שיקומית ועובדים צמוד עם הקבנ”ים והפסיכולוגים, כולנו כאן למען הלוחמים”
קרן ׳ג׳ונם׳ קליגר עשור, ליצנית רפואית בעמותת רופאי חלום מאז 2012. שחקנית, מפתחת ומנחה סדנאות לביטוי עצמי ותקשורת בינאישית דרך כלים מעולם הליצנות. ליצנית משקמת מטעם מכון דרכים.
ליצנים ושיקום מטראומה – כיצד הדברים משתלבים?
“הליצן לא בא להצחיק, הליצן עוזר לך להרגיש. הוא מסייע לרגש לעבוד יותר. הוא מתחיל קודם כל בלרפא את הרגש. אם תראה ליצן עובד. לא תצחק כמו שתהיה בסטנדאפ, אבל אתה תתרגש מהדברים הקטנים שהוא עושה, נוגע במקומות שבהם הרגש צריך להתחיל לפעול. עכשיו הח’ברה שמגיעים אלינו. הדבר הראשון שנפגע בהם זה הרגש, מקבל מכה מאוד כואבת. הם מפחדים להרגיש כי הרגש לוקח אותם למקומות קשים ועצובים וסוגרים. הם מפחדים להיפתח החוצה, הם מפחדים שזה ילך להם לאיבוד. אז במה נאחזים עכשיו? מגיעים קודם כל שהם לא יפלו יותר למטה. אתה מגיע להחזיק את הקרקע. נלחש באוזן, אני כאן בשבילך. אז אנחנו נתפוס לנו, איזה קטנה בחוץ בשמש עכשיו פה אתה מדבר על המרחב השיקומי שאנחנו צריכים להחזיק, כי זה מוטל עלינו. הליצנים באים מהרחוב הם תמיד יחזיקו את הרחוב ובמקומות כאלה הרחוב, זה המרחב השיקומי שבו כולם נפגשים.”
