התאבדותו של בר כלף ז”ל, היא עניין פרטי ומשפחתי ואין לאף אחד מאיתנו את הזכות לבקר או לשפוט או לחטט בתיקו האישי והנפשי בציבור. זה עניין אישי ומשפחתי. אך לצד זה, הטראגיות של האירוע, כאשר אדם שורף את עצמו, מזעזעזת מדינה שלמה. במיוחד ההקשר למצבו הנפשי ושירותו הצבאי, אי אפשר לא לחבר את זה לטראגדיה של איציק סעידיאן, ששרף את עצמו מול אגף השיקום בשנת 2021, אחרי שבקשתו להכרה כפוסט טראומטי, נדחתה.
למרות הצהרות משרד הביטחון כי מקרה כלף אינו דומה למקרה איציק סעידיאן, ומפאת צנעת הפרט לא ניתן לפרט על מצוקתו הנפשית של בר ז”ל, ציבורית, המקרים נתפסים כדומים. וכל המערכות נתפסות כגופים דינוזואריום, איטיים וכבדים. ממערכות הרווחה העירונית, משרד הבריאות, הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון. בישראל כבר למדנו אף גוף לא אוהב לקחת אחריות וכל אחד רוצה שהאחר ייקח אחריות על תפוח האדמה הלוהט הזה.
ראו מקרה הפיצוץ במפעלי תע”ש הנטושים בהרצליה, אף גורם ממשלתי לא לוקח אחריות על השטח הנפיץ, הכל ידוע מראש, עניין של זמן לפיצוץ חומרי נפץ ופגיעה באזרחים. ידוע ולא מטופל.
מאז מקרה סעידיאן, לקחו את חייהם מספר דו ספרתי של לוחמים וחיילים המתמודדים עם פוסט טרואמה, על רובם לא שמעתם וגם לא תשמעו, הם הורגים את עצמם, בבושה, סבלו בשקיפות ומתו בשקיפות.
גם בשירות הביטחון, זה לא היה בגדר הפתעה
בשירות הביטחון הכללי, הבינו כבר מזמן, שיש להם דיווח חם על פצצה מתקתקת, מוקפץ לעברם ‘צוות טקילה’, לוחמי על מאומנים להיתקלות מול מחבלים חמושים, בקרב הזה רק אחד יוצא חי. מה שהבינו בשב”כ שיש פצצה מתקתקת, אין זמן להפעלות מערכות, חוות דעת, בירוקרטיה, עוד חוות דעת ועוד ועדה, רכב עם שני לוחמי על חייב לצאת לפעולה.
מתי יבינו מקבלי ההחלטות להקים צוות התערבות ללוחמי צה”ל שנמצאים במצוקה נפשית? נכי צה”ל שנתנו את גופם ונפשם למען המדינה ומתמודדים עם השדים והרוחות של שדה הקרב שלא עוזב אותם? זר לא יבין זאת. היכן אחריות פיקוד צה”ל, המפקדים, על אלה שזרוקים בכל מיני פחונים מנסים להעביר את היום ונחרדים מהלילה?
דמיינו מה קורה עם נכה צה”ל המתמודד עם פוסט טראומה נמצא בהתקף זעם או התקף פסיכוטי בו הוא מתנתק מהציאות, אלים ומאיים ומסוכן לעצמו ולסביבה. מיד כולם יזעיקו משטרה, יגיעו כמות גדולה של שוטרים, לא ממש ידעו איך להתמודד עם התקף נפשי, ירגישו מאויימים, ינסו לטרל בכוח, יפעילו טייזר, יאזקו. מסכנים השוטרים, הם לא קשורים לאירוע הזה, במקרים אחרים, יכולים לשלוף נשק ואף לירות כדי לנטרל.
דמיינו סיטואציה אחרת, שבכל הארץ מופעלים צוותי התערבות נפשית, המורכבים מאנשי טיפול, כמו צוות התערבות במקרה של חטיפה, אז מגיעים אנשי משא ומתן לפני השימוש בכוח.
דמיינו, אם משרד הביטחון והביטוח הלאומי ביחד עם שירותי הרווחה היו מקימים צוותי סיוע ותמיכה למקרי חירום דחופים. כאלה שיודעים לתת פתרונות מחוץ לקופסא המערכתית, כאלה שלא מצריכים בירוקרטיה, וטספים וחוות דעת. כאלה שבאים להכיל את האירוע, לתמוך ולסייע נפשית. לחבר במהירות את מקבלי ההחלטות לקבל החלטות מהירות. דמיינו צוות טקילה שמגיע בכל פעם שמישהו מאיים להתאבד, וממשיכים לסייע לו בעטיפה טיפולית לאורך זמן. יש לחיילים וללוחמים האלה בית שמלווה אותם כל הזמן. כי זה ההסכם, הם נפגעו בשירות הצבאי והחוזה של המדינה לדאוג להם, לכל החיים.
דמיינו בית חם נפשי למצבי חירום, לא בית חולים פסיכאטרי, עם צו אישפוז בכוח, אלא בית חם למקרי חירום לנכי צה”ל, עם מגוון אנשי טיפול שיודעים להכיל את האירוע ולא שוטרים עם נשקים, או למות לבד באיזה פחון?
דמיינו שהמערכת תהיה יותר גמישה ומכילה…
