מאז ומתמיד הייתה הפנטזיה האנושית מנוע מוטיבציוני אשר הניע את האנושות. לא תמיד הדמיון משרת את היצירה והבניה, לעיתים, הוא מייצר הרס, חולי ומלחמה. עלינו להבין כי באותה המידה בה אנו משתמשים בדמיון כדי להשרות רגיעה, כך, משמש אותו הדמיון ממש, ליצירת המתח.
כשם שהפנטזיה, בשרות התקווה, מכילה גבורה ואומץ, לידה מחדש ועוד, כך הפנטזיה, בשרות הייאוש, מובילה לאבדון ולאין האונים. לפיכך, הנחת יסוד של הגות זו היא כי התחלואה והריפוי, כמו גם הגדילה והקיפאון, נובעים מאותו המקום ושניהם עושים שימוש בפנטזיה.
הנחת יסוד שניה קשורה בטענה כי הפנטזיה, בדרכה מן המקום הפרטי והאישי, מתגלגלת והופכת לתרבות המשותפת לאנשים רבים. אולם, בעוד שהאמנות הפלסטית היא ביטוי ממשי ואינטר-סובייקטיבי לפנטזיה הפרטית, העשייה הספרותית והקולנועית מהוות ביטוי פרטי לדמיון אשר הופך לביטוי קולקטיבי שניתן להזדהות עמו ולאמץ אותו. עשייה זו מורכבת ומפורטת ומחזיקה את הסימבולים האנושיים.
התפיסה השלישית הרלבנטית לעניין זה היא תפיסת העולם האקזיסטנציאליסטית. אין טוב מדבריו של חוסה אורטגה אי גאסט להמחיש את כוחו של האחד ליצור את עתידו :
” לאדם אין טבע אלא היסטוריה….
אין האדם דבר או חפץ, אלא דרמה. …
חייו הם משהו בו חייבים לבחור,
אותו חייבים ליצור.
האדם אינו אלא בחירה ויצירה זו.
כל אדם הוא המחבר-סופר של עצמו,
ולמרות שהוא יכול לבחור בין היותו
סופר מקורי או סתם חקיין,
אין הוא יכול לנוס מן הבחירה …
הוא נידון לחופש.
להיות חפשי פירושו להיות בעל יכולת
להיות שונה ממה שהאדם כרגע.
פירושו לא להיות מסוגל להטביע עצמו,
אחת ולתמיד, בטבע או מהות
נתונה וקבועה כלשהי …”
חוסה אורטגה אי-גאסט,
ההיסטוריה כשיטה, מדריד
כעת אנו מצוידים להניח את הרציונל לפרוטוקול הטיפולי העושה שימוש ביצירת סרט ככלי לשינוי. יצירת הסרט לוקחת את האדם הטראומטי אשר חי בתפיסתו לגבי הטראומה שלו ולגבי סיכויי ההחלמה ממנה, ומעבירה אותו מתפקיד “השחקן” המגלם פוסט טראומטי לתפקיד של תסריטאי, במאי ועורך. בתפקידו החדש יכול האדם לחשוב עם מטפליו על המורשת שהיה רוצה להשאיר, על הזיכרון המשמעותי, על תפקידו בזיכרון זה, על המסר שיש ברצונו להעביר. מחשבות אלו מתגבשות בעזרת ידידתנו הפנטזיה ונעות אל האומץ ואל הגבורה.
בנקודה זו מתאפשרות שלוש אפשרויות. האחת היא אופצית “מסע השיבה המאוחרת” המשיבה את הטראומטי אל מקום הטראומה שלו, תוך כדי תעוד דוקותרפי. האופציה השנייה היא אפשרות של תיעוד ההתמודדות בהווה לקראת הסוף הטוב בעתיד. שוב, ידידנו הדמיון משחק תפקיד מכריע בעיצוב העלילה ובהתהוותה, רעיון למעשה. האפשרות השלישית נעה עם הפנטזיה אל העתיד.
בעשייה הקולנועית התרחשו הצילומים ב – LOCATIONS שונים, יתועדו חיים ואירועי חיים, תירקם עלילה. כבר בכתיבת שורות אלו, יכול הקורא לראות כיצד התבניות הקולנועיות –התרבותיות הטבועות בו בונות את העלילה וגם את ה- TWIST שבה לקראת סופה. בניה זו בדמיון יוצרת מציאות (הנחת יסוד מספר אחת). בפאזה הבאה, גיבורנו נכנס לחדר העריכה. הוא נחשף שוב לחומרים המצולמים (רמת הזרות בינו השחקן לבינו העורך גדלה ומייצגת סוג של יכולת לראות עצמו מן הצד ולייצר מהות שהיא אינה פוסט טראומטית כלל). החשיפה החוזרת גם היא עיקרון משמעותי בהתייחסות הטיפולית להפרעת הדחק הפוסט טראומטית.
בתהליך העריכה, יחליט האדם, ביחד עם יועציו המקצועיים, מה להכניס לסרט ומה להשמיט, מה עיקר ומה טפל ומה ישרת את מטרתו. הוא יבחר מוזיקה לקטעים השונים ויכניס כיתוב. הוא יוסיף קרדיטים ויודה למי שהוא חפץ בכך. מוגבלותו של המרחב בדמות משכו הקצוב של הסרט מזמנים הרבה תהליכי בחירה משמעותיים כי בסופו של דבר, הסרט התיעודי יהיה הגרסה האחרונה, המזוקקת והסופית של סיפורו. חתימת הסרט, אם כן, היא סוג של אותו מושג אשר פעם שימש אותנו בהצלחה בטיפול בטראומה, הלא היא האנקפסולציה. הקפסולה, כמוה כתיעוד אירוע החתונה, דבר חשוב מאין כמותו אשר ספק אם מישהו נותן בו צפייה שניה. באותו אופן, יתכן והתיעוד של הטראומה או של ההתמודדות עימה החתום בדיסק חיצוני לראשו של האדם, מאפשרת לו לנוח מן הפלשבקים ולשמר אותם בהארד דיסק החיצוני.
ללא ספק, התיעוד המצולם מאפשר לאדם להיות הגיבור של חייו, לספר זאת בפני קהל ולזכות בהערכתו. החשיפה של הסרט היא שלב נוסף. לא תמיד יסכים לכך הגיבור. לפעמים בושתו גדולה מדי ואחרי שנים של הסתרה הוא אינו מוצא עוז בנפשו לחשוף את עצמו בפני הזולת. לכן יש תהליך שנעצר בשלב זה. אולם אם ירצה בכך, ניתן לערוך הקרנה בפני קרובים וחברים אשר יש בה משום חשיפה מתונה והתוודעות מחודשת עם הגיבור. החשיפה ברמה ציבורית יכולה לתרום לתחושת הערך והגיבורות.
כל התהליך כולו מתחיל בטיפול פסיכותרפויטי וממשיך בהכנה לתהליך. מתקיים ליווי מקצועי מתחומים שונים לאורכו של התהליך שבעיקרו הוא יצירה. הטיפול ממשיך ללוות את הגיבור גם כשהוא חוזר אל חייו כאחד האדם ויכול להרגיש ריקנות שמקורה בפרידה מן המעמד הפוסט טראומטי ומאור הזרקורים.
