זיו שילון מדבר על הפציעה: מרגעי הסכנה ועד לתחושות כיום

“במציאות שלנו, אני שואל את עצמי בשביל זה איבדתי את הידיים שלי, שאנשים פה יריבו?”
ב-23 באוקטובר 2012 יממה לפני שסיים את תפקידו כמפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, נפצע סרן זיו שילון אנושות בעת פעילות יממה לפני שסיים את תפקידו. כמפקד פלוגת מסלול בגדוד גבעתי נפצע אנושות בעת פעילות מבצעית ברצועת עזה. לפנות בוקר הגיע זיו לשער בגבול הרצועה בכדי לפתוח אותו ולאפשר כניסה ויציאה של כוחות צה״ל. כדי שלא לסכן את חיי חייליו, הנחה אותם להישאר כ–250 מטר מאחוריו. שילון פתח את השער, התקדם שלושה צעדים ואז הכול התפוצץ, תיל ממעיד הוצמד לגדר והפעיל את המטען.

בשעה שהוא פצוע קשה, ולאחר, שבין יתר פציעותיו אף איבד את שתי ידיו, המשיך לתפקד ולנהל את אירוע חילוצו מהשטח. כשהתעורר, הבין שחייו השתנו לעד: משעברה סכנת המוות, הגיע המאבק על החיים. במשך שנתיים עבר זיו למעלה מ- 14 ניתוחים ושיקום אינטנסיבי- תהליך שיקומו הוא סיפור מופלא ומעורר השראה על כוחה של הנפש והתמודדות עם אתגרים. בזכות מוטיבציה וכוח רצון עז צלח מאז אתגרים גופניים רבים, לרבות כאלו שנחשבו בעיני רוחו לבלתי אפשריים גם בנסיבות רגילות.
זיו השלים בהצלחה את תחרות איש הברזל והפך לאחד האתלטים היחידים בעולם עם שיתוק כמעט מוחלט בשתי גפיים שהשלימו את התחרות במקצה תחרותי.

חלקים מתוך הראיון עם זיו שילון:

איך קמים אחרי פציעה קשה?

“היה עליי הרבה מאוד אור זרקורים ולמה אני מציין את כל ההילה הציבורית הזאת? כי אני בן אדם שמאוד ניזון מזה, שאלו אותי מה בנה אותך להתמודד עם הקשיים שלך בחיים, אני תמיד אומר בהלצה “מצלמה”. עצם העובדה שהייתה שם מצלמה זה משהו שהניע אותי להרגיש אחריות על הכתפיים. שהיא לא אחריות בודדת שלי מול עצמי אלה הרגשתי שיש לי כאן תפקיד להוכיח למדינת ישראל בעיקר לאויב שלנו וגם לחיילים פצועים אחרים, וואלה חבר’ה אפשר.

האחריות הזאת יכולה לקחת בן אדם בשני מקומות או לפרק לו את הצורה ושהוא הולך לשכב במיטה כי אי אפשר להתמודד עם העול הזה או שזה מרים אותו. אני ידעתי מהיום הראשון, כשיש לי אחריות אני פורח והשתמשתי בכלי הזה הרבה מאוד. בשביל לטפס עוד קומה ועוד קומה ועוד קומה. אני חושב שאם הייתי שוכב שנה שנתיים בלי שאף אחד היה מכיר אותי לא הייתי אותו בן אדם שאני, אוקיי, עצם העובדה שנפצעתי, ונפצעתי שוב לבד והיו עליי המון מצלמות הצלחתי לפתוח ולדבר ולהגיד את המשפטים שבסופו של דבר גם יצרו איזשהו באז תקשורתי ציבורי. זה מה שנתן לי הרבה מאוד חשיפה והחשיפה הזאת מאוד הזינה אותי לאורך השנה”.

זיו שילון על תחרות איש הברזל

“אני שונא לרוץ. שונא לרכב על אופניים ושונא לשחות ועדיין עשיתי 27 קילומטרים.  כל בוקר שיש לי אימון אני מקלל. היום שאני לא מתכונן לתחרות, אני הולך לרוץ 10 קילומטרים בא לי להתעלף. התחרות הזאת עשיתי אותה בשביל – זה נשמע לך הזיה, אבל עשיתי אותה בשביל להראות שאפשר.

אתה אומר לעצמך מה זה הגישה הזאת לחיים, אבל שתבין, יש כאן פרדוקס נתינה מאוד מאוד גדול. כי כשהרגשתי שיש מעגל, בהתחלה מעגל קטן, אחרי זה מעגל יותר גדול של אנשים בסיטואציות מאוד קיצוניות בחיים שלהם, שאני עם כל הקושי שלי נותן להם אור. זה פתאום מחזיר לי את הגבריות שלי, את הכוח שלי, את העוצמה שלי. את העובדה שיש משמעות לחיים שלי”.

משמעות

“תיתן לבן אדם משמעות עשית אצלו 50% מהדרך להתחיל לצעוד קדימה חד משמעית אני אומר לא צריך להיות פרופסור למדעי הנפש בשביל להגיד את זה אני אומר לך כל בן אדם שהצליח. זה מאוד קשה לאתר את המשמעות הזאת, לנטוע בתוך הנפש שלו ובתוך ההתמודדות היומיומית שלו משמעות. שהיא איננה התעסקות בפציעה נטו, התרומם לאזורים אחרים. אמרתי אני רוצה שהפציעה תהיה משהו שאני יודע לאפסן בתרמיל הגב שלי, להשתמש ככלי ושזה לא מרכז החיים שלי ומהיום הראשון השתדלתי להיות במקום הזה. וזה לא אומר שלא היו לי נפילות  – קיללתי ובכיתי וצרחתי והתפרצויות זעם ושברתי מראות וקיללתי את ההורים שלי ושברתי שולחנות, והעפתי את אשתי  מהחדר עשרות פעמים, ועוד פעם כל ההתמודדות האלה היו לי אבל בסוף בסוף בסוף העניין, האם אתה מצליח שהמשמעות שאתה יוצק לחיים שלך כל שלב תדע לתת לך הרבה יותר אור מחושך”.

המצב שנמצא שאנחנו נמצאים בו עכשיו המדינה

“אני חושב שכל חייל פצוע זה עושה לו משהו, אתה שואל את עצמך עשרות פעמים ביום, בואנה כאילו סליחה על הביטוי פאק, למה אני איבדתי את הידיים את הרגליים את הנפש של,י את העיניים, את יכולת ההליכה שלי, בשביל מה? שאנשים פה יריבו אחד עם השני כולם בשביל זה חברים שלי נהרגו בלחימה? אני לא יודע אם זה יושב לכולם אולי, אבל אצלי זה עושה מאוד מאוד מאוד חזק”.

מודעות עצמית

אם אתה שואל אותי מה הכלי השני שאני מוציא כפועל יוצא מזה, זה מודעות עצמית. אתה נמצא בחוסר מודעות ואתה מסרב לטפל בעצמך ואתה מסרב ללכת ולמצוא איזשהו משהו שמנקה לך את הנפש מכל ההתמודדות. כי יש הרבה כאלה מאצ’וים. בגישה שלנו פעם בצבא זה – איזה תתמודד? אחרי התקלות עם מחבלים, יום למחרת שוטף את הדם הולך בבוקר לשמירה, עולה משימה יוצא לסיור יוצא למארב.

מי היה לו את הזמן בכלל לדבר על זה? מה אתם כוסיות? סליחה על הביטוי זאת, הייתה הגישה הרבה מאוד שנים בצה”ל. הגישה הזאת התקבעה והשתרשה גם אחרי זה גם אם בנאדם חוות הטראומה הצבאית באזרחות. אני חושב שמודעות עצמית והיכולת רגע לעצור ולהגיד משהו לא בסדר אני צריך לטפל, לא חייב פסיכולוג, באיזה שהיא דרך. זה הכלי השני אולי הכי משמעותי שהייתי נותן לבן אדם בשביל להתחיל”.

הקצין אמר לי נראה לך שאהיה בקשר עם כל הפצועים של גבעתי?

“הצבא עשה שינוי ענק ברמה כזאת שהקימו אגף של 40 קצינים וחיילים, תחת אגף נפגעים שכל תפקידו זה הקשר בין הצבא לבין משרד הביטחון. לא היה קשר כזה הוסיפו עוד תקנים של משקיות נפגעים במיוחד לפצועי צה”ל לכל החטיבות. היו אצלי בבית הביאו לי מתנה ליום הולדת, לפני משהו כמו חודש, זה פירק לי את הלב מבפנים בגאווה. בואנה באים אליי חיילים עכשיו מחטיבת גבעתי עם כומתות מדים, נותנים לי מתנה ליום הולדת, זה נתן לי כל כך הרבה המפגש הזה של שנייה וחצי אני לא אשכח אותו. אז הצבא כן עשה תהליך.

אני יכול להגיד לך שבזמני כשאני נפגשתי עם אחד מהמפקדים משרשרת הפיקוד ישבתי איתו במשרד אחרי שלא דיברו איתי תקופה מהיחידה אמרתי בואנה יש לכם מ”פ פצוע בבית חולים, איך אתם לא מדברים איתו? הגעתי אליו ונאמר לי משפט תגיד לי אתה רוצה שאני אהיה בקשר עם כל ה-367 פצועים של חטיבת גבעתי עכשיו בואנה סליחה לי ביטוי, עזוב אני לא אגיד את המילה אני מ”פ אצלך, עזוב גם אם הייתי לוחם אם אני היה לי לוחם כזה שנמצא לא בפצוע אחרי התקלות, בבית סוהר ולא הייתי הולך לבקר אותו זה נגד פקודות מטכ”ל אתה מעז להגיד לי משפט כזה פירק אותי מבפנים.

עכשיו אני חושב שהגישה הזאת היום השתנתה. אני חושב שמפקדים הבינו שהיכולת לתת גב ותחושת בית לחיילים פצועים שנמצאים בבית זה חלק אינרנטי מחוסן של היחידה”.