אוהב גבעתי ושני סופר, שני חובלים מחיל הים, נחשפו לפוסט טראומה בזמן שירותם הצבאי בחיל הים. מפגשים עם קצינים וחיילים, סיפורים של מתמודדים, והכאב הגדול של לוחמים ולוחמות, אשר מתמודדים עם הפציעה השקופה ולא מצליחים למצוא מענה לקבלת טיפול וסיוע. הם יצרו סדרת סרטוני רשת עם מיטב השחקנים המוכרים בישראל מלווים שירים על פוסט טראומה, במטרה להאיר את ההתמודדות הגדולה עם הפוסט טראומה, בנוסף, יזמו את אלבום שקוף, זירה דיגטלית בהם נמצאים הארגונים והעמתות אשר מבקשות להעניסק סיוע וטיפול למתמודדי הפוסט טראומה. הבני שיש 70 עמותות וארגונים, כל אחד פועל בעצמו, החלטנו להקים מרחב בהם כל מתמודד המבקש לקבל טיפול או סיוע יכול למצוא את הכל במקום אחד, תוך התחייבות שתוך 48 מקבלים מענה”
מה מביא אותך לעולמנו הפוסט-טראומטי?
אז גם אני שירתתי כלוחם הרבה שנים, כמעט שמונה שנים,
גם שני שמובילה יחד איתי את הפרויקט, שירתה תשע שנים,
אני שירתי כחובל, כקצין תקיפה בשיטת שלוש,
בדור של צוק איתן, של 2014,
ואתה יודע, זה דור, שטיפה יותר פתוח, ומדברים על הדברים,
ונחשפים להרבה חברים אחרים ואנשים שבעצם התגייסו, כמו כולנו,
כדי לשמור על המדינה וכי זה הערכים שהם גדלו עליה,
וכשהם משתחררים, פתאום כל החיים שלהם משתנים,
זאת אומרת, האנשים שהיו מובילים בחברה שלהם,
ואנשים הכי חכמים וחזקים, ופתאום הם בשוליים,
ולא יכולים להתקדם.
זה דברים שאתה נתקלת גם במהלך השירות שלך עם חבר’ה שהיו איתך?
האמת שכל השירות, לא ידעתי בכלל מה זה פוסט-טראומה,
זה לא משהו שמדובר בצבא, זאת אומרת, גם בתור מפקד,
או גם אחרי אירועים מבצעיים מסוימים,
לא ידעתי בכלל לדבר על זה או לשאול לוחמים,
ובעיקר בשנתיים האחרונות של השירות,
נחשפתי לפציעה שקופה,
בעיקר דרך פרויקט קודם שנקרא “גיבורים של יולי”,
זה איזשהו שיר שכתבנו על צוות מפלחן צנחנים,
“צוות פז”, שנפל בצוק איתן,
ודרך אותם סיפורים של אלו שנשארו בחיים,
ואחרי זה חוזרים הביתה, מורידים את המדים, וצריכים להמשיך הלאה,
בעצם הבנתי כמה עמוקה הפציעה הזאת,
וכשהוצאנו את אותו שיר, את אותו קמפיין, זה היה ב-2019,
והתחלנו לקבל על מאות פניות של לא רק של לוחמים,
אלא של אמהות של לוחמים, וילדים, ובנות זוג,
הבנו כמה הבעיה הזאת גדולה ולא מטופלת,
וכמה צריך רגע לעשות משהו שייתן מענה קולקטיבי ברמה הלאומית,
לא רק לאחדים, אלא באמת פתרון קולקטיבי שמכיל את כולם,
ובהמשך נגיע לזה, אבל בהמשך הבנו שהמוזיקה הוא כלי מצוין להגיע להמונים.
תחזור איתי רגע לפרויקט הראשון שעשיתם. מה היה החיבור שלכם? גם אתה וגם שני לא מגיעים מהעולמות האלה, ועדיין משהו לקח אתכם לשם.
אני חושב שבאמת החיבור – הרגשנו קודם כל שזה אנחנו.
זאת אומרת שזה היינו יכולים להיות אנחנו,
ואנשים טובים מאיתנו שהחיים שלהם נעצרו,
ולא מדברים על אחד, שתיים, אלא ככל שהעמקנו בזה,
ראינו את הכמויות וזה כאב אדיר שקשה לך לחיות איתו.
גם אחרי השיחור אנחנו פתאום, ככל שהתעסקנו בנושא,
אז עולה הנושא של התאבדויות לדוגמה.
ופתאום אתה שומע שבוע אחרי שבוע או אחרי חודש על עוד בן אדם.
ואני ושני היינו כזה יושבים מול המחשב או הפייסבוק או איפה שכתבו,
ותופסים את הראש וכזה עם דמעות בעיניים של איך לא הגענו לבן אדם,
אם היינו עושים משהו ומשתמשים באיזשהו כלי,
באמת שיכול לדבר באופן רחב, אנחנו יכולים למנוע מקרים כאלה.
ואז החלטנו ככה, באיזשהו חוזה לא כתוב,
שאנחנו לא ממשיכים הלאה בחיים,
זאת אומרת אנחנו לא עושים את הטיול הגדול של אחרי צבא,
או לא נכנסים לאיזה שהם לימודים אחרים,
אלא באמת מקדישים את לפחות השנים הקרובות של החיים שלנו,
כדי לתת מענה אמיתי לבעיה הזאת.
אתה מחובר למוזיקה או שני?
אני יותר הצד של המוזיקה, ושני היא הצד באמת הניהולי של כל הפרויקט.
ובאמת התחלנו קודם כל ממחקר מעמיק מעבר לתחושות שלנו,
שהן היו מאוד קשות ומאוד ברורות,
זאת אומרת הכיוון היה ברור, השליחות פה הייתה ברורה,
אבל הבנו שאנחנו צריכים גם להכיר באמת נתונים ולהבין מה קורה.
ומי השחקנים במגרש הזה, מה התפקיד של משרד הביטחון,
שהיווה ומעבר בפעמים צוואר בקבוק לתהליך הכרה שמאפשר טיפולים,
מי העמותות שפועלות, מי אותם לוחמים, איך אפשר להגיע אליהם,
ודרך תהליך מחקר מעמיק שהתבסס בין היתר גם על הדוח של אייל בן ראובן,
ועל תהליך שעשינו איתו, בעצם למפות בעיה משמעותית.
מצד אחד, על פי הערכות, יש 70-80 אלף לוחמים משוחרים,
שמתמודדים עם פוסט טראומה ברמות שונות.
מצד השני, יש 70 עמותות שרוצות לטפל בהן.
חלק מהעמותות מוסמכות לטפל, חלק לא.
ואיפשהו באמצע זה נופל, הקשר הזה.
זאת אומרת, אנשים לא תמיד פונים, לא תמיד מקבלים את המענה שלהם,
אין מקום שמרכז את זה.
עכשיו, לא רק אם הולכים אחורה, אלא גם אם נלך קדימה,
עוד שנתיים מישהו צריך את המענה הזה,
וגם ככל שיותר מתעסקים בנושא, מבינים כמה זה חשוב,
הטיפול בשעת הזהב, והטיפול, התגובה הראשונית,
גם בצבא לאט לאט מבינים את זה.
ולכן הבנו את הצורך בלבנות בית חם,
קואליציה שתמנה את כל הטיפולים הרלוונטיים לPTSD,
ואנחנו היום רק מתרחבים ומציעים עוד גישות טיפוליות שונות,
לא רק ללוחמים, אלא גם דרך אגב לחיילים ששירתו בצבא ולא היו לוחמים,
גם למשפחות, זאת אומרת, ילדים, בנות זוג, הורים.
אתם הממשק, נכון? שמחבר בין מי שרוצה את השירות לבין נותני השירותים.
בנינו ממשק דיגיטלי בסיוע של חברת וויקס שנרתמה,
ועוד חברות טכנולוגיה שונות שמסייעות לנו.
ובגדול באמת, שנייה, כדי לעשות סדר,
אז המהות זה להפנות לתהליך שיקום בלחיצת כפתור.
וזה באמת מה שאנחנו עושים.
זאת אומרת – בן אדם נכנס לאתר, לצורך העניין אתם יכולים,
מאזינים יכולים לכתוב אלבום שקוף בעברית או באנגלית בגוגל,
נכנס לאתר, הטיפולים, קרוב ל-40 טיפולים שונים ותהליכי שיקום,
מחולקים לפי קטגוריות.
החל מחירום, זאת אומרת מישהו שנכנס והוא צריך עכשיו לדבר עם מישהו בשתיים בלילה,
אז יש את זה, ויש את הקווים החמים האלה,
לטיפולים פסיכולוגיים של אחד על אחד ותמיכה רגשית,
לקבוצות תמיכה, למסעות שחרור,
לספורט וטיפולים אלטרנטיביים ויוגה,
ובקרוב טיפול בתאי לחץ, והמון המון אפשרויות.
וכמו שעשית את הניסיון לפני זה, נכנסים, בוחרים אופציה,
משאירים שם וטלפון ואימייל,
ותוך 72 שעות, בצד השני, מישהו מחויב לחזור אליך,
מישהו שמוסמך ויודע לטפל,
ויש כאלה גם שבסקאלה שהם לא צריכים עכשיו טיפול,
אלא הם רוצים עזרה בתעסוקה,
אז גם את זה יש, לוחמים להייטק,
והמון ארגונים שהם בעצם מיועדים לנושא הזה.
חלק מהעמותות הם קבלני ביצוע לצורך העניין של אגף השיקום,
כמו “נטל” וכאלה דברים,
ויש עוד המון עמותות אחרות שכל אחד יכול לרשום את עצמו כעמותה.
איך אתם יודעים לעשות את הסינון?
אז באמת זו שאלה טובה,
וככל שהעמקנו ראינו שיש המון המון עמותות,
שזה די…
מצד אחד, באמת בלי ציניות זה מאוד יפה,
זאת אומרת, אתה רואה כמות האנשים שרוצים לעזור,
שמבינים את החשיבות,
ומהצד השני זה קצת עצוב,
כי אתה מבין איזה וואקום ענק נוצר פה, במדינה,
כאילו זה אמור להיות משהו שהוא מובן מאליו,
בן אדם הולך, נפצע, מטפלים בו,
ואיך שהוא נוצר וואקום ענק,
ואני חושב, זהו דעתי, שמתוך הוואקום הזה נוצרו כל העמותות,
כי אם הכל היה עובד כמו שצריך אז לא היה צריך אותם,
וכשהן נוצרות, ואני באמת חושב שכולן נוצרות מכוונה טובה,
אז באמת חשוב לעשות רגע איזשהו מיפוי,
ולראות קודם כל מי ערוך לקבל כמויות מסוימות של אנשים,
כי העמותה הזאת יכולה להיות בסוף גם כמה אנשים,
והכל נובע מתוך אחריות שלנו לוודא שבצד השני של המסך,
יש מישהו שבאמת יכול לטפל.
זה אומר שיש לו מטפלים שהם מוסמכים,
זאת אומרת שיש להם הסמכה לטפל.
זה אומר שיש לו תמיכה אנושית,
שהם יודעים לחזור תוך 72 שעות לאותו לוחם,
וגם ללוות אותו בתהליך.
זה אומר שברוב המקרים אנחנו בעצמנו ניסינו,
והלכנו ופגשנו את האנשים,
והתנסינו גם בעצמנו וראינו מה זה.
זאת אומרת אנחנו לוקחים פה אחריות שהיא מאוד כבדה מבחינתנו,
לדעת לספק בצד השני טיפול שיאפשר לבן אדם לצאת לדרך חדשה.
אחד הדברים המעניינים בקליפים שאתם עושים ובשירים על PTSD שאתה יוצר,
זה בעצם גם הויזואליה שנמצאת שם שגורמת להזדהות,
ובעצם זה שיוצרים מתעסקים בפוסט טראומה,
וזה נהפך להיות חלק גם מהיצירה.
זאת אומרת אנחנו לא מכירים כל כך הרבה בקולנוע הישראלי או בסדרות,
יש את “בשבילה גיבורים עפים” ועוד איזה כמה סצנות של פוסט טראומטים
שמתמודדים עם משהו כזה,
ואצלך ממש הקליפים הם על זה – דוך לפנים.
שזה מעורר הזדהות או יכול לעורר התנגדות אצל הצופים?
אז באמת חשוב לדבר על התפקיד קודם כל של היצירה ושל המוזיקה בתוך הדבר הזה.
קודם כל כמו שאמרנו בהתחלה, המוזיקה זה כלי להגיע להמונים.
זאת אומרת זה משהו שלא היינו יכולים לעשות כנראה בשום דרך אחרת,
ולמוזיקה גם יש יכולת למוטט חומות,
ובאמת להגיע לנפש של בן אדם ולדבר אליו ישירות.
והכלי הזה הוא מאפשר לנו קודם כל לעורר הזדהות של הצופה,
שיושב בבית לפעמים, לא מצליח להירדם,
באמצע הלילה והוא גולל בפיד שלו, באינסטגרם או בפייסבוק או ביוטיוב,
והוא פתאום רואה משהו שהוא מזדהה איתו, לפעמים הוא רואה את עצמו,
בין אם הוא לוחם, בין אם הוא בת זוג או בין זוג ללוחם, בין אם הוא הורה,
הוא פתאום רואה את עצמו שם,
ובסוף כל קליפ מופיע הלינק שמוביל לאתר של אלבום שקוף,
וככה למעשה אנחנו יכולים לוודא שאנשים שמזדהים עם התכנים שהם רואים,
גם בקצה הם מגיעים לאתר שמציע את העזרה,
וזה התפקיד הראשון, זאת אומרת לייצר את ההזדהות לאותם לוחמים,
ולתת להם את ההרגשה שהם לא לבד, וליצור גם אימפקט שהוא מעבר לאומנות והמוזיקה,
ובצד השני יש את כל מי שלא סובל מפוסט טראומה ולא מכיר את זה,
אבל צריך לספר לו על זה, כי יש פה משהו שהוא שקוף,
שלא רואים בעין, והיצירה היא דרך לדברר את זה ולספר את זה,
כדי שאחרים יבינו, גם כדי שיבינו מה עובר על אותם לוחמים,
גם כי בסוף אני מאמין שכולנו, כל אחד סוחב איתו משהו שהוא שקוף,
ושלא רואים כלפי חוץ, וזה דרך לדבר ולהעלות את הנושא הזה לשיח.
לא מעט מהקליפים שלכם זוכים לצפיות של שתי מיליון ושלוש מיליון,
אז מצד אחד אני מאוד שמח בשבילכם על הפידבק הזה,
מצד שני זה גם עושה אותי עצוב, כי זה אומר שאו שתיים או שלושה מיליון אנשים צופים,
הנושא הזה קרוב אליהם ומדבר אליהם ונוגע בהם.
כן, קודם כל אני חושב שיש פה באמת יצירה,
שהיא גם מי שלא סובל מפוסט טראומה או שלא מכיר את הנושא,
היא תדבר אליו, כי יש פה יצירה שמדברת בעד עצמה,
והיא בועטת גם בלי הקשר של הישיר לפוסט טראומה,
וכן תראה, בסוף אנחנו מדינה שהיא פוסט טראומתית, אין מה לעשות,
כמדינה, כקולקטיב, כעם,
מהשואה למלחמות קיום שהיו פה, לכל מה שקורה עכשיו,
ולכן זה רלוונטי לכל אדם במדינה, כן.
בו נדבר על המיזם ועל היצירות שלכם,
הרמתם חתיכת פרויקט, זאת אומרת מי שקצת מבין את העולמות האלה,
גם גיוס הטלנטים, גם גיוס הכספים, המשאבים,
זה בכלל פרויקט התנדבותי שלכם?
אז תרחיב לנו על איך עשיתם את זה?
אז באמת הדרך העיקרית שלנו הייתה לקיים הופעות של אלבום שקוף,
עם שירים מקוריים מתוך הפרויקט ועוד שירים וסיפורים,
והופענו ואנחנו עדיין מופיעים בעיקר בפני חברות במשק,
ולמעשה את הכסף אנחנו משקיעים כולו בפרויקט,
וזאת הייתה הדרך העיקרית שלנו באמת לגייס.
ולגייס טלנטים שיקחו חלק בתוך הדבר הזה?
אז גם פה זה היה תהליך וזה לא פשוט,
ואתה חושב שכל טלנט כזה מקבל הרבה הצעות על השולחן,
וזה לא פשוט להגיע, בטח בתור בסוף שני אנשים צעירים שאנחנו לא מהעולם הזה,
אנחנו לא מתעשיית הבידור, וצריך, זה קשה, כן.
ובלי להיכנס לשמות, אבל איך הייתה התגובה של הטלנטים לקחת חלק,
או לא לקחת חלק, או מה היו הדילמות?
אני חושב שכמו כל דבר כזה בחיים, שאני מבין לאט לאט,
על כל 100 לא, אחד כן.
קיבלתם הרבה לא.
כן, ועדיין מקבלים, כן.
כשאתה מסתכל על זה קדימה, אנחנו באוויר כמעט חודשיים, שלושה חודשים?
כן, לא חודשיים, כן, מאמצע אפריל.
חודשיים באוויר, עם שלושה קליפים שהוצאתם וזוכים, כמו שאמרנו כבר, למיליוני צפיות.
אז הסיפור הוא בהחלט תפס, ורואים פרסומות שלכם גם בטלוויזיה וגם בשלטי חוצות,
ויש התגייסות מאוד גדולה גם של חברות עסקיות, וגם מפעל הפיס ראיתי,
וכל מיני גופים שמתחילים להצטרף לתוך המיזם שלכם.
חסר לי שני גופים די בולטים בתוך המיזם שלכם,
שהם הקבלנים הישירים של הפוסט-טראומה.
אחד זה אגף השיקום, ואחד זה ארגון נכי צה”ל.
איפה הם בתוך המיזם שלכם?
קודם כל, באמת, כמו שאמרת, אנחנו בסוף זה שני ואני יחד עם עוד מתנדבים,
ואנשים טובים שנרתמו למען הדבר הזה.
אנחנו לא גוף ממשלתי, לא חברה, אלא באמת פרויקט.
ואני מסכים, השותף הטבעי פה זה משרד הביטחון,
הפרויקט הוא גם בסוף, אנחנו באים לעזור, אנחנו לא באים להתנגח,
אנחנו לא באים לריב, אנחנו באים לשנות.
אנחנו מבינים שיש כאן בעיה, ואנחנו מציעים מה שעבורנו,
ולדעתנו הוא פתרון.
והיינו מאוד רוצים שמשרד הביטחון ייקח בזה חלק פעיל,
ושהממשק ישמש גם אותם,
ויוכל להקל להם על העומס ועל ההפניה לטיפולים.
תדמיין, לדוגמה שמגיע לוחם משוחרר, לתהליך הכרה,
שאנחנו יודעים שתהליך הכרה יכול להיות מורכב,
ויכול לקחת הרבה מאוד זמן, לפעמים שנים,
והוא עשוי גם לקבל תשובה שלילית בסופו של דבר, כמו שקורה הרבה.
ואם היה כלי למשרד הביטחון להגיד,
אוקיי, הגשת, בזמן תהליך ההכרה, בוא תראה,
אנחנו יכולים להציע לך את כל הדברים האלה.
אם כולם גם ככה, בלי סבסוד של משרד הביטחון,
כולם או חינמים או מסובסדים,
ופשוט תלחץ ותפנה ותכיר שיש לך את הכלי הזה,
אז אני חושב שזה משהו שיוכל לעשות הרבה טוב,
שוב, גם ללוחמים וגם למשפחות, ולמנוע.
הרבה אנשים לא מבינים שפוסט טראומה זה משהו שהוא…
הוא לא נהיה יותר טוב עם הזמן, הוא רק מחמיר עם הזמן.
וחשוב מאוד לתפוס את זה מוקדם.
זה משהו שהוא מאוד חשוב,
ואנחנו חושבים שהכלי הזה יכול לתת המענה הזה,
ואני מקווה שנראה את משרד הביטחון מעורבים.
מאז שיצאתם לאוויר, איזה תגובות אתם מקבלים, איזה פניות מקבלים?
באמת החל מילדה שמספרת שאבא שלה
מעולם לא דיבר מיום כיפור,
ופתאום בארוחת שישי הוא יושב ומדבר על חוויות מהצבא
בעקבות הסרטונים שהם ראו ביחד.
או בן אדם שבא לאחר הצעה ומספר שהאח שלו מאז צוק איתן לא יוצא מהחדר,
ופתאום הוא לא מבין מה יש לו, והמשפחה לא יודעת לגשת אליו,
ופתאום בעקבות הסרטונים והשירים,
פתאום יש איתו קשר, ופתאום הוא נפתח,
ופתאום יש דרך להגיע אליו.
ואנשים ששולחים תגובות מדהימות ומרגשות
שהם סוף סוף גילו בכלל את האפשרויות דרך הסרטונים,
ועכשיו הם יצאו לדרך חדשה ונרשמו,
והחיים שלהם השתנו.
וזו זכות גדולה וענקית לקחת חלק בדבר הזה ולעשות את זה,
ובסוף גם פונים אלינו הרבה, גם הרבה מקרים קשים,
שאנחנו צריכים להכווין ולייעץ לאיזה,
באמת לאיזה קטגוריה או לאיזה טיפול להפנות.
וזה גם קשה, אבל זה חשוב.
מתוך התובנות שלך ושל שני,
שאתם לא מעולמות הפוסט-טראומה על בשרכם,
מה אתה יכול לספר?
מה ראית? מה למדת? מה הבנת?
תהליכים, תובנות?
מה עובד במדינה? מה לא עובד?
אני חושב שלפני שמסתכלים אפילו ברמת המדינה ורמת המערכות,
בסוף צריך לזכור שמדובר בלוחמים, באנשים צעירים,
והדבר הראשון שאתה צריך לתת,
זה את התחושה שהוא לא לבד.
כי בסוף אחד הדברים שאנחנו שאלנו ועדיין שואלים את עצמנו,
זה איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה אנשים שרוצים לעזור,
וכל בן אדם שאנחנו פונים אליו נרתם,
בלי לשאול שאלות, וכל גוף.
ועדיין הם מרגישים לבד, הם בסוף לבד,
ולא מצליחים באמת לצאת לעולם ושיכירו בהם ושיבינו אותם.
אז הדבר הראשון, וזה מה שאלבום שקוף עושה,
זה הנה, אתה לא לבד, יש עוד הרבה שמרגישים כמוך,
וגם יש מה לעשות עם זה, יש מישהו בצד השני שמחכה לך,
בלחיצת כפתור, בתהליך מאוד מאוד פשוט,
בלי בירוקרטיה ובלי טפסים, כמו שאמרת,
שאפשר פשוט לבוא ולהתחיל אותו,
אז לייצר את התחושה שהבן אדם לא לבד,
זה קודם כל דבר ראשון וחשוב שלמדתי,
ודרך אגב זה נכון על פוסט-טראומה ועל התמודדות נפשית,
לאו דווקא על רקע צבאי, זה נכון לתקיפות מיניות,
וזה נכון להרבה מקרים אחרים.
יצאתם החוצה לא מזמן, זה נראה כאילו שכבר הפרויקט נמצא כמה שנים במודעות, איפה אתם רואים את עצמכם עוד שנה, למשל, עם הפרויקט?
אנחנו רואים פה קודם כל את הפוטנציאל, ולזה אנחנו מכוונים,
שהפרויקט הזה זה לא משהו נשתי, זה לא קמפיין שהוא חולף,
אלא זה ממשק וזה בית שיהיה פה גם עוד עשרה שנים היום.
ואנחנו באמת נלחם על זה ונעשה הכול כדי שזה ימשיך לרוץ,
בין אם זה על בסיס תרומות ועל בסיס המתנדבים,
שימשיך לרוץ, וגם אם עוד עשר שנים לוחם משוחרר ירצה לפנות, יהיה לו לאן.
אז קודם כל זה.
ואנחנו חושבים תמיד גם איפה אפשר לגדול ולהתרחב
ולהציע עוד אפשרויות ועוד טיפולים אלטרנטיביים,
ואולי יותר חדשניים וטכנולוגיים שאפשר להציע.
ואולי אפשר להרחיב את זה קצת גם מעבר לפוסט-טראומה הצבאית,
לעוד כל מיני עולמות,
כמו שאנחנו באמת בונים מענים שונים למשפחות,
שגם הם, וגם הקליפים מאירים על זה,
גם הם חלק מהפציעה השקופה.
היא משפיעה עליהם, לא פחות מהמתמודדים.
זאת אומרת שבהמשך גם יכול להיות שיהיו בתוך האתר סיוע משפטי למי שרוצה לתבוע הכרה,
או מין אינדקס מטפלים או פסיכולוגיים או פסיכיאטריים?
לגמרי, אנחנו גם הולכים לכיוונים האלה.
סיוע משפטי זה משהו שזה כנראה התחנה הבאה באמת באתר ובממשק.
אנחנו מבינים שגם פה חשוב, שוב,
להנגיש את אלה שבאמת מוסמכים ואמינים,
ופה מהסיבות הנכונות, אני מדבר על עורכי דין,
יכולים באמת לעזור בתהליך ההכרה
ולעשות אותו יותר ידידותי ומהיר,
כי המהירות פה היא גם חשובה.
וגם יש באמת את הפרצה הזאת שזה עוד לא מוסדר בחוק,
והיום עורכי דין יכולים לקחת אחוזים שונים,
ויכולים באמת לעשות דברים שהם לאו דווקא לטובת הלקוח,
הלוחם במקרה הזה.
והיינו שמחים באמת לקבע מחיר או אחוז
שיהיה מוסכם על כל אורחי דין,
לשים אותם באתר בצורה ברורה,
ובאמת לפתוח את הצוהר גם לסיוע משפטי,
כי זה מאוד חשוב בתהליך.
תוך כדי היצירות ואחרי שהן פורסמו,
נולדו או נוצרו עוד שיתופי פעולה?
כן, גם השיתוף פעולה עם מפעל הפיס, באמת,
שמי שממנה את התשדירים,
שראיתם באמת במהדורה המרכזית ובחדשות,
איזה שיתוף פעולה נוצר,
זה קשר שהתחיל לפני שהפרויקט יצא,
אבל אני חושב שרמת המהימנות של הפרויקט באמת
עלתה פי כמה מאז שהוא יצא, ושיש לנו קבלות,
ויש לנו אתר עם טראקשן מאוד גבוה,
ועם כבר מאות נרשמים,
מאות נרשמים לתהליכי שיקום, שהתחילו תהליכי שיקום,
בזכות האתר, בזכות הקליפים שהובילו לאתר,
וזה באמת יוצר את השיתופי פעולה האלה, ו…
שיתופי פעולה עם יוצרים או זמרים אחרים?
אז כרגע, תראה, הפרויקט הוא בסוף עם חמישה שירים,
חמישה פרקים, שהם חמישה שירים וקליפים ויזואליים,
שהופקו כבר הרבה זמן מראש,
והם כבר מוכנים,
וכרגע המאמץ הוא באמת כדי להוציא אותם
בצורה הכי טובה שיש,
ולדאוג שבאתר יהיו את הכלים לתת המענה,
כי ככל שעובר הזמן,
והקמפיין צובר תאוצה, יש יותר ויותר שפונים,
ואנחנו, זאת אומרת, התחייבנו כלפי עצמנו,
שאנחנו ניתן מענה לכל אחד ואחד שפונה,
שאף אחד לא יישאר לבד.
אז בזה כרגע ריכוז המאמץ.
כמה זמן אתם משקיעים בזה כל יום?
זה החיים שלנו, אנחנו… הכול,
כאילו, מהבוקר עד שהולכים לישון, כן.
אני מניח גם שחברות עסקיות או מסחריות
מזהות את הפוטנציאל שיש פה
ורוצות להצטרף.
אתם מערבבים חברות מסחריות בתוך המיזם?
באמת פנו אלינו הרבה חברות
שנותנות מענים שונים גם לפוסט-טראומה.
כרגע לא אפשרנו כניסה לאתר של חברות כאלו,
פשוט יש לנו קריטריונים שמאוד נוקשים לכניסה לאתר.
אמרנו, גם היכולת לקלוט כמות גדולה
של נרשמים בבת אחת,
גם היכולת לתת תגובה תוך 72 שעות,
וגם המחיר.
בסוף אני לא רוצה להציע טיפולים
שרק שכבה מאוד מסוימת מאוכלוסייה יכולים לממן אותם.
אלא צריך שיהיה פה משהו שוויוני,
ולכן בסוף חברות זה לא מסופסד,
ובגלל הקריטריון של המחיר,
אז אנחנו לא מכניסים כרגע.
כל עמותה שכן הכנסתם או כל ארגון שכן נמצא שם זה כאלה שנפגשתם ובדקתם אותם?
כן, אז באמת יש תהליך,
איזשהו תהליך מיון שאנחנו עושים
כדי לוודא שעומדים בקריטריונים האלה.
גם תהליך של היכרות שלנו,
גם בסוף אנחנו קשורים בחוזה עם כל אחד מהם
שבאמת מתחייב, שהם מתחייבים לתת את המענה
תוך פרק הזמן שנקבע.
לא מעט מהפוסט-טראומטים,
חלק מהעמותות מעוניינות לטפל בחבר’ה צעירים יותר,
אצל חלק יש סלקציה כזו או אחרת על סוגי פגיעה,
ואם הייתם לוחמים או לא הייתם לוחמים,
מה דעתך על כל הדברים האלה?
קודם כל, באמת כל גוף שיכול לעשות מה שהוא מבין
ומה שהוא רואה לנכון,
אני חושב שמאוד חשוב,
בגלל שמדובר הרבה פעמים באוכלוסייה ש…
שוב, אחרי שהיא שירתה ונלחמה,
נסגרו בפניהם הרבה דלתות, שהם באו לבקש עזרה.
ולדעתי כל גוף צריך לעשות את החשבון 0-3,
שוב, בין אם זה גופים ממשלתיים וגדולים,
כמו משרד הביטחון, בין אם זה עמותות,
ולוודא שהוא לא סוגר את הדלת
בפני כאלו שבאמת צריכים עזרה.
וכמובן שאנחנו לא יכולים להגיד לאחרים מה לעשות,
אבל לנו חשוב לוודא שאנחנו פותחים את הדלת
ושאנחנו נותנים את האפשרויות,
ומי שלא מתאימה לו אפשרות אחת,
אז יש עוד 40 אפשרויות אחרות שהוא יכול לגשת אליהן,
וזה באמת המסר החשוב, זאת אומרת, לפתוח את הדלת
ולאפשר את ההרשמה המהירה הזאת.
נושא התעסוקה והתחביבים והעניין של פוסט-טראומטים
או נכי צה”ל בכלל,
זה משהו שהוא אחד הדברים החשובים לשיקום של כל אחד
האם חשבתם בתוך הפלטפורמה שלכם
ליצור איזשהו ממשק בין חברות עסקיות לבין אנשים שמחפשים?
בכל מה שקשור לספורט, שהעלת,
אז גם הספורט הוא לפעמים גם זרז באמת להתמודדות
וגם למפגש עם אנשים ויצירת קהילה שהוא חשוב,
ואנחנו נותנים הרבה אופציות של ספורט,
אחים ליוגה, כדורגל של מועדון כדורגל הפועל ירושלים,
של קבוצות כדורגל של אנשים מהקהילה.
אנחנו באמת עובדים גם על תהליך חניכה של חברות עסקיות,
של מנטורים, לכתיבת קורות חיים, לפתיחת פרופיל לינקדאין,
אבל בעיקר לקורסים מקצועיים.
זאת אומרת, לאפשר לאנשים לצאת עם איזושהי תעודה באיזשהו קורס מותאם,
שהם יוכלו ללכת ולעבוד, בעיקר בהייטק,
באמת, קורסים כמו לוחמים להייטק,
אז זה אחד מהפתרונות שאנחנו מציעים.
אתם גם מקדישים נישה לנשים או ללוחמות?
קודם כל, באמת, התנאים הם כאלה,
מתקשר גם לשאלה הקודמת,
שאין שאלונים או בירוקרטיה, אנחנו ישר מפנים.
זאת אומרת, לפני שבן אדם פונה, הוא כבר ידע האם הוא זכאי לזה או לא.
ושוב, כל מי שהיה אפילו חייל, לא רק לוחם,
יש לו פתרונות שיכול להירשם אליהם באתר,
שהם ללא שום בירוקרטיה,
וכן, גם לוחמות, אין אבחנה,
זאת אומרת, זה ברור היום שגם לוחמות וגם לוחמים צריכים עזרה באותה מידה.
הופעות או הרצאות שאתם עושים לקהל הרחב
אז אנחנו מופיעים ומרצים היום בעיקר לפני מי שמזמין אותנו,
זאת אומרת, זה יכול להיות חברות הייטק,
יכול לכן להיות מכינות, ליחידות בצבא,
אפילו בתי ספר, זאת אומרת, כל סוגי הקשת של הגופים שאפשר לחשוב עליהם,
מועצות אזוריות,
אז כן, אני חושב שהמפגש האישי שנוצר
והיכולת להסתכל לבן אדם או לקבוצה של אנשים בעיניים
ולספר להם את הפרויקט,
זה משהו שאין לו תחליף וזה משהו שתמיד נעשה,
ושוב, אין לזה תחליף, גם כשבן אדם רואה סרטון ביוטיוב,
זה בסוף לא אותו קשר שנוצר, וזה מאוד חשוב.
חלק מהתגובות שקיבלתם הם גם מאנשי צבא? שפתאום מבינים קצת אחרת את הדבר הזה שנקרא פוסט-טראומה?
אני חושב שהצבא עשה תהליך בשנים האחרונות מאוד מאוד משמעותי,
גם ביחידה לתגובות קרב שגדלה, גם במודעות לנושא הזה,
גם באיך שיחידות מבצעיות נערכות לשעת הזהב,
לדוגמה היום בהרבה מאוד יחידות מבצעיות,
אחרי שקורה איזשהו אירוע קיצוני, בעיקר בהתמודדות עם מוות,
מגיע פסיכולוג של היחידה, מגיע רופא של היחידה,
עושים איזשהו עיבוד לחוויה שקרתה, וזה כבר משהו שעוזר,
מציעים פתרונות שונים, יש גם פסיכולוגים בתוך הצבא,
זאת אומרת, איך שהצבא מסתכל על זה, לשמחתי,
נעשה שינוי גדול, לפי מה שאני רואה,
יש יחידות שאולי אני לא יודע, אבל לפי מה שאני רואה היה שינוי גדול.
אתה מרגיש את זה אפילו מצוק איתן שאתה היית שם?
אני לא יודע באמת מה הייתה נקודת המפנה,
ולכות שזה תהליך ארוך שהתחיל גם לפני צוק איתן,
אני באמת לא יודע,
אני יודע להגיד שעכשיו המצב הרבה יותר טוב למשל.
בצוק איתן למשל שעשיתם פעילויות מבצעיות,
וחזרתם מהם, היה איזה עיבוד או מה שאתה מתאר עכשיו?
בצוק איתן אני הייתי בקורס עדיין,
עשיתי הכשרה של שנתיים וחצי,
ועדיין עם זאת בפעילויות שונות לא הייתה התייחסות לנושא הזה,
לא, גם לא אחרי זה.
אני יודע ממקרים בשנים האחרונות שכן יש עליית מדרגה בטיפול.
היום כשאתה כבר הרבה יותר מודע ובתוך הדבר הזה,
אם אתה משחזר אחורה לחבר’ה שהיו איתך בסטילים,
אתה יכול לראות כאלה שאתה אומר, וואלה,
שם נראה לי שבחור הזה, או הבחורה או חייל או חיילת,
קרה להם משהו באירוע הזה או אחריו?
יכול להיות שכן.
יש הרבה חבר’ה גם ששומרים איתם על קשר אחרי,
ובסוף אני מאמין שמפקד זה אחריות שהיא לכל החיים,
היא נמשכת גם אחרי שהשירות נגמר.
ועד היום באמת יוצא שפונים אליי חיילים, אפילו בשירות,
לאו דווקא חבר’ה שהייתי מפקד שלהם.
והצבא, מבחינתי, זה…
זה ענית לא מובן מאליו, ההירתמות שלו גם לפרויקט,
זאת אומרת, שטח אש, בו צילמנו את הקליפ הראשון,
את הקליפ מלחמה, זה שטח אש צבאי שהצבא נתן לנו המדים והציוד,
הצבא נתן לנו…
איך נוצר חיבורים הצבא, איך נוצר שיתוף פעולה איתם?
אנחנו בעצמנו, כשצילמנו את הקליפ,
היינו עדיין בשנה האחרונה של השירות שלנו.
והקשר של הצבא פשוט היה מתוך הצבא,
בין אם זה מפקד חיל הים,
שאז אישר בכלל את הפעילות שלנו בתור קצינים לובשי מדים,
ודובר צה”ל שאישר להתראיין ולהופיע במקומות שונים,
וצהל שסיפק לנו את השטח אש ואת הציוד,
שוב, זה לא מובן מאליו, אני לא יודע אם לפני עשר שנים זה היה קורה,
זה משמעותי מאוד.
סיפור או מקרה שנגע בך מאז שיצאתם עם המיזם החוצה?
כן.
אחד המקרים באמת הכי מרגשים זה באמת הסיפור של ראובן מגן,
זכרונו עם ברכה, ששירת בשריון,
ובאמת סיים את חייו אחרי צוק איתן, אחרי חוויות שעבר.
ואני זוכר שגם המקרה הזה זה מקרה שכשהוא קרה,
היינו כבר תוך כדי העבודה על הפרויקט,
וזה היה מהמקרים האלה שאתה תופס את הראש ואומר,
אולי הייתי יכול להגיע אליו, אולי הייתי יכול לעשות משהו,
ובאמת אחרי שהפרויקט יצא, אז קיבלנו באמת פניות מהמשפחה,
שגם בהזכרה שלו שהיתה, וגם פניות מהמשפחה,
שאומרים שאם הפרויקט היה בזמן שהוא היה בחיים,
אולי הסוף היה אחר.
ושוב, זה מצד אחד מפרק אותך,
ואתה גם אומר איך אולי הייתי יכול יותר מוקדם לצאת,
אבל מהצד השני גם נותן איזשהו זיק של אופטימיות
לאולי הרבה אחרים, שמסלול החיים שלהם אולי השתנה,
ואפילו קצת, בעקבות אלבום שקוף.
לצערנו הרב, מספר המתאבדים רק עולה,
אומרים שמאז מקרי איציק סעידיאן, היה פה לפני שבוע אבי אבוטבול,
אבא לשני חבר’ה נכי צה”ל אחד מהם פוסט-טראומטי,
שמספר על בין 24 ו-25 חבר’ה שהתאבדו, כמעט בממוצע אחד בחודש,
ממצוקה.
לא מדברים כל כך על התאבדויות בישראל,
כי גם התקשורת לא מדברת על התאבדויות,
אבל לא רק שמתמודדים בשקיפות עם המחלה או עם הנכות הזאת,
גם המוות שמסתיים לפעמים בטרגדיה או בדרמה,
גם הוא נעלם ומושתק ואיננו.
המיזם שלכם בא בעצם להציל את האחד או האחת מה- 70 או 100 אלף,
שנמצאים בחוץ ומתמודדים עם זה לבד,
בבושה, במה שזה לא יהיה,
ואולי זו תקווה בעצם שיכול להיות עתיד טוב יותר, נכון?
כן, ובאמת, הצורה שבה אנחנו מסתכלים על זה,
והאלבום שקוף הוא למעשה עוסק בתקווה,
ובצמיחה מתוך הטראומה, וצמיחה מתוך הכאב.
וגם היצירה היא כזאת.
זאת אומרת, אמנם שלושת הקליפים הראשונים הם מאוד קודרים וקשים,
והקליפים הבאים אנחנו כבר נראה בהם את הצלחת התקווה.
ומה שחשוב זה, זה באמת, כן,
לתת לבן אדם את ההבנה האמיתית שהוא לא לבד.
ואני חושב ש… ולא רק שהוא לא לבד, אלא יש…
הוא יכול לצאת מזה, הוא יכול לקבל טיפולים,
ויכול לשנות את הדרך שלו בחיים,
ואני מקווה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים,
כדי שגם המקרים הנוראיים האלה לא יקרו.
