שמי יובל שני ואני שלם הבנוי מאינסוף שברים אני נכה צה”ל משנת 1994. PTSD ועוד פציעות שונות. ומחלות שהתווספו כתוצאה מהמצב הנפשי. אני מעל 25 שנה לא ישן בלילות, חלומות סיוטים. וגם פוסט זה נכתב ב04:00. פציעתי נגרמה מנפילה בעת פעילות מבצעית בגשר אלנבי, קרוב ל- 30 שנה. גם בשיחותי הקבועות עם הפסיכולוגית. וגם כדבר שבער בי שנים, הייתי חייב להגיע לאותו מוצב ליד הגשר אשר היום אינו פעיל כבר. למקום בו אירעה הנפילה כתוצאה מסנוור פתאומי מאזור הגשר. איבדתי כיוון ונפלתי מ3 מטר גובה, עם ציוד מלא, לתוך כניסה לבונקר.
פצעי המלחמה
בפציעה שברתי שתי חוליות בגב, את ארובת העין, ריסקתי את המרפק ונפגעתי בברכיים. הייתי חייב להגיע למקום בו נפלתי והוצאתי באלונקה. כדי לסגור מעגל. שזה אומר לרדת בכוחות רגלי למטה, ולעלות בחזרה. מקום אשר בו לא הייתה לי שליטה במה שקרה לי. והשפיע על חיי עד היום. והפך אותי למי שאני היום.
בעזרת חברים טובים בקבוצת “אבא פגום” ובעזרת קשרים מיוחדים שהפעילו, הגעתי לאחר כמעט 30 שנה לגשר. למוצב לתעלות. לוויתי עם חיילי המוצב, עם חבריי והגעתי למקום. לעמדת השמירה הנטושה לאותו בונקר. ושם התפרקתי….בכי ללא מעצורים. אבל עם הבכי ירדתי לאיטי. והגעתי למקום בו שכבתי כשעתיים עד שנמצאתי. הרחתי את החול… הפודרה. נגעתי בקירות המצולעים.
נכנסתי קצת למעבה הבונקר, הגעתי למטבח שזכרתי. למקומות שפתאום צפו לי בזיכרון. אבל הכי חשוב…לקחתי שליטה שוב על חיי. ממקום שבו השליטה נלקחה ממני!! עקב אותה נפילה. חזרתי למקום ממנו יוצאים כל השדים שלי..
אני כותב זאת עבור כל אותם פוסט טראומתיים כמוני. שאולי חלק גדול מהריפוי וההתמודדות שלהם, קשור למקום שבו הכל התחיל. זה לא אומר שהחרדות היומיומיות. חוסר השינה. הבכי הפתאומי ההקאות. ייפסקו, אבל הידיעה שהמעגל נסגר….נותנת לך הרבה יותר כוח להתמודדות.
אני רואה את חיי ככד שבור
הדבקתי את הרסיסים בעד החיים השבור שלי, בדבק של זהב. שתמיד אראה איפה היה לי קשה ואיפה אני מתמודד. והרסיס האחרון, שחיכה 30 שנה כמעט… הודבק. המטרה עכשיו היא לשמור על הכד שלם. שלא יתפרק. וזו עבודה יומיומית קשה. אבל היום לפחות עם הרבה יותר כוח. חלק ממני נשאר בגדר אלנבי. ולפני כמה ימים חזרתי לקחת אותו. חלק שלא התבגר עם השנים. חלק מהנפש של ילד חייל בן 23. שחיכתה לי עד היום. ואני למדתי שלא משאירים פצועים מאחור.
אפילו אם זה אתה. אז פוסט ארוך זה הוא כמו משואה לפצועי הנפש למיניהם, שייקחו מזה כל אחד בדרכו הוא את הכיוון האישי להקלה לריפוי לאיחוי הנפש ולהתמודדות קלה יותר. אני מחלק את החיים שלי ל3. 0-22 חיים רגילים חיים ברמת אביב ג תיכון גימנסיה הרצליה כדורגל. להקת נוער. גיוס לגבעתי עזה לבנון מראות קשים. חפ”ש מארבים…משתחרר. הכל טוב. 22 מילואים ראשונים.
גשר אלנבי הרבה בט”ש. בראש כבר התוכניות ללימודים. לילה אחרון במילואים. הקיטבג ארוז, מודיע לאמא שאגיע עד הצהרים למחרת. שומר בעמדה מדבר עם השומר השני ב”קיפוד סייפן”. צריך להשתין יורד לכיוון התעלה ואז רואה את הפרוג’קטור מהצד הירדני מטייל עם אלומת אור במוצב ופתאום ננעל עלי מרגיש כמו ארנב שנלכד בכביש מנסה לחזור לעמדה אבל מאבד כיוון נופל עם ציוד מלא כמה מטרים לפיר של הבונקר אף אחד לא רואה לא שומע קבור שם שעתיים עם ובין שקי חול ארובת עין שבורה מהמשחק שנתקע בה. מרפק מרוסק פגיעה בגב ובברכיים.
לוקח שעתיים עד שמוצאים אותי. אומרים שצעקתי אומרים שצרחתי. נפלתי ליד הפחים שליד המטבח המאולתר ריח של עוגות שוקולד מעורבב עם טחב. וריח הציוד הצה”לי .
פינוי להדסה עין כרם. ניתוח מורכב ביד ובפנים ותמיכת גב. מזל שהעין לא הלכה. ברזלים בפנים וביד. והמחשבות אוי המחשבות שהלכו לי החיים. אחרי שיקום ארוך ומתיש מתחיל את החיים מנסה לשים הכל מאחור. לפעמים מתעורר מחלומות ביעותים שאני נופל בחושך נופל ולא פוגע ברצפה. לא יכול להריח שוקולד וריח של מדי צבא כשאני פוגש או עומד ליד חיילים גורם לי לדפיקות לב. גם מקומות סגורים וצפופים , גורמים לי לאי נוחות .
מתחתן ילדים וההרגשה שההתמודדות נעשית יותר נוח. מאמן כדורגל ילדים. לא נותן לעצמי את האופציה לחשוב ולשקוע.
שנת 2015 נסיעה עם המשפחה לאיטליה מגיעים לעיר הסרטים באגם גארדה. משתתפים בתרחיש מלחמתי לתיירים באחד ההאנגרים. פתאום חושך אלומת אור מכוונת אלינו ומסמאת את העיניים.
פתאום צמרמורת אדירה זיעה קרה. הלב דופק על אלף. דוחפים אותנו לצוללת שחורה שמתנדנדת על בריכת מים במקום וסוגרים את הדלת בבום…כולם צוחקים אבל אני ב”קיפוד” בגשר אלנבי מריח את השוקולד וזוכר את החשיכה שומע את הצעקות שלי צרחות כאב. מסובב את הראש ומקיא.
הו…כמה הקאתי .יצאנו החוצה. מאז החיים שלי השתנו. התקפי חרדה פתאומיים כאילו מכלום. כאבי בטן. פתאום פסוריאזיס ודלקת פרקים. בהתחלה אתה מנסה לעכל שלא נכון. זה לא חוזר אבל זה חזר וקשה.
פסיכיאטר? אני? לא ! זו מילה קשה אבל יש לך ילדים. ואתה חייב לחיות נכון ורגיל בשבילם. אז אתה מתחיל ללכת לפסיכיאטר ולשיחות. לוקח כדורים שמעלים לך 30 קילו במשקל אבל גורמים לך להתמודד עם היומיום עם הימים שבא לך רק לישון. אתה קם והולך לעבודה בכוח עובד מבוקר עד ערב רק לא לחשוב. להיות עסוק.
ואז הועדה. אחת מאלה שנתנו לי ב- 1996 ,18 אחוז ותעזוב אותנו במנוחה. למה באת רק עכשיו? למה שנאמין לך שמה שקרה לך ב93 משפיע עליך היום? אתה בטוח? ואתה יוצא מהועדות,לפעמים בוכה כמעט תמיד מקלל ליד הרכב. אבל אני לא הילד בן- 23 שזרקתם אז. אתם תעמדו לצידי גם אם תרצו להקיא. לקח לי 4 שנים עד ההכרה בפוסט טראומה.
שני: “מכונים, מבחנים, מאבחנים אבל אני לא הטיפוס שמוותר”
ראיתי על הדרך אחים כמוני שנופלים ומוותרים. לא אני. כמו כשסיימתי מסע של 120 ק”מ בסוף האחרונות עם חיוך. גם פה סיימתי מאבק להכרה לא קל. וזה לא נגמר…
אני מתמודד יום יום. כדור קבוע, קנאביס כדי לישון ולא לחלום. לא רוצה לחלום. רוצה לחיות רוצה לרדת במשקל ולחיות. בשבילי, בשביל הילדים שלי שאחת מסיימת צבא והשני מתגייס בע”ה בסוף השנה. ולשניים הקטנים שאחד הולך בע”ה לטכני של חיל האוויר בשנה הבאה, ולקטן בכיתה ה’.לאישתי ובכלל למשפחה.
רק דבר אחד חסר לי כך אני אומר בשיחות השבועיות שלי שאולי יעזור לי לסגור מעגל. להגיע לגשר אלנבי למקום בו נפלתי. לרדת בכוחות עצמי במדרגות הארורות שהתרסקתי עליהן. ולעלות לבד! אולי אז יפסיקו החלומות על נפילות בחושך.
וחלומות שאני חוזר לצבא, לחברים שלי שהם בני 18 ואני בן 50. ואין לי מושג מה אני עושה שם. וחלומות שאני נמצא בחו”ל ולא יודע איך לחזור. השורשים שנגדעו לי הם שם. ואני מרגיש שאני חייב לסגור מעגל. גם זו דרך מסוימת לריפוי. ובינתיים אני שייך לשקופים. לאנשים שמסתובבים ביניכם.
ואתם לא יודעים שאני כזה. אני מחייך, אני מדבר ,אני כועס. אבל אני רואה טרולים. ואני יודע להתחמק מהם. מה זה טרולים? טרול זה מאפייה שאני יודע שלא אכנס בגלל ריח השוקולד. טרול זה סרט מלחמתי בקולנוע או בטלוויזיה, כשמתחיל אז אני אעביר ערוץ.
טרול זה מעלית שלא אעלה בה. כן כבר 6 שנים אני לא עולה במעליות. ולא משנה לאיזו קומה אצטרך לעלות. אבל לפעמים הטרולים משיגים אותך. ולפעמים הם לא קטנים עם שיער ורוד. כמו שבטעות שבאת לחבר ואשתו מגישה רוגעלך ועוגות שוקולד לשולחן.
לפעמים זה טרול אכזרי! זה עם הנבוט והקוצים. זה התקף החרדה שתוקף אותך משום סיבה, משומקום. ואז אתה בבעיה.
התקף החרדה הראשון הוא הכי נורא. אתה בטוח שאתה הולך למות מהתקף לב! ואז האק”ג בסדר. רק הדופק על 130. אבל אז אתה מכיר גם את הטרולים האלה. ואיך אומר שלמה ארצי? ו”אנחנו הולכים עם שמש בכיסים”? אז אני הולך עם קלונקס בכיסים. זה מעלים את הטרולים וזהו. איציק סעידיאן…
אני נכה צה”ל פוסט טראומתי ואני שולל מכל וכל את מעשהו של איציק סעידיאן! אם נעשה ממנו גיבור, יקומו חקיינים וניכנס ללופ של מעשים איומים. איציק אמנם עשה מה שעשה, אבל הרבה איציק סעידיאנים הולכים עם פחי נפט וגפרור ורק צריך את הטריגר המתאים שיפגעו בעצמם. משרד השיקום הזדעזע והשתפר. אבל בכלל לא מספיק!!!!! אני ראיתי והזדהיתי בתחושות. מבין כל מילה שאמר. ואת התהליכים. ומרגיש כאילו זה אני. הזעם הלא מוסבר. הלילות ללא שינה. חוסר ההבנה של עובדי השיקום לסיטואציות אקוטיות. ההרגשה כאילו אתה לבד. אבל איציק סעידיאן לא גיבור!
ואל תעשו ממנו גיבור! ואני בטוח שהוא לא רוצה שיעשו ממנו גיבור. הוא עשה בשבילו ולו בלבד! והוא בחר את הדרך הנוראה מכל . במקום בו כולנו מרגישים כעס זעם השפלה לעיתים: משרדי אגף השיקום. קומת קרקע הועדות הרפואיות. שם במסדרון הצר עד חדר הקבלה וההמתנה עוברות תחושות…. ביעף. מהירות .והסדרת נשימה. ובחדרי הוועדות כל פעם מחדש אתה מספר את הסיפור שלך, ומרגיש את הרוח המקפיאה הנושבת מאחורי חלונות הפלסטיק של הרופאים האמורים לגזור את גורלך.
אני אחרי כך וכך וועדות נפש …מגיע לוועדות, ונכנס למין הרגשה חוץ גופית. שיגידו מה שהם רוצים !!!! שישאלו הכל!!! אני עונה מה שאני חושב. עם החלטה לא להיפגע. ובלי לצאת מהוועדה סחוט ומזיע כאילו רצתי מרתון בעלייה של “שביל הנחש” במצדה.
איציק היקר במעשהו האובדני, אם רצה ואם לא… “נשכב על הגדר” הקוצנית הקשה והמסוגרת של משרד הביטחון .ועל “גבו השרוף”… עברו עשרות אולי מאות נכי צהל שקיבלו הכרה (גם אני לאחר שנים של התמודדויות והבירוקרטיה). לפני השידור לקחתי את הכדורים שידעתי שיעזרו לי לצלוח את השידור עם המילים והתחושות המקוממות ששנים הם מנת חלקי.(לא שזה עזר כל כך).(לילה של סיוטים!).
אבל עוד לילה מיני רבים. מקווה שאיציק יצליח לחיות את חייו עם טיפול מתאים. פיזי ונפשי. ובאמת אולי בזכות חקיקות נכונות בכנסת והשלמת נפש אחת, ייצא משהו טוב מהדבר הנורא הזה. ושוב לסיום: החיים ניתנו לנו במתנה. לא בחרנו להיוולד. ולפי דעתי אין לנו זכות ליטול אותם! אני לא יודע מה איציק חש לגביו היום ? למרות שהסרט הראה רצון אמיתי וכן, לחיות! אבל אני מאחל לכולנו התמודדות קלה לנפגעי הנפש והגוף. וכן אני אופטימי. ויש אור….לפחות נר דולק בחשיכה בקצה המנהרה. יובל.
זה היה הסיפור של יובל שני. לסיפורי טראומה מורכבת נוספים:
הצלם הצבאי: התמונות של גופות המחבלים ממלחמת צוק איתן לא יוצאות לי מהראש
