סיפורו של מנלה אנדלאו, מתעד צבאי קרבי מיחידת דובר צה”ל, שנפצע במבצע צוק איתן בעזה. טלטל אותי ברמה האישית, הסיפור שלו, זה הסיפור שלי, רק מלפני עשרים שנה, כלום לא השתנה. מנלה, היום בן 31 ואב לשתי בנות, נפצע בראשו בבמלחמת ‘צוק איתן’ ב – 2014 בעזה. מנלה מביא את חוויות השירות של הצלמים הצבאיים הקרביים המתעדים את כל הפעולות המבצעיות של יחידות צה”ל המובחרות.
אחרי מותו של צלם דובר צה”ל סמ”ר ליאור זיו ז”ל מירי צלף בעזה, שינו בצבא את תורת ההפעלה של הצלמים הצבאים. אם עד אז הופעלו חיילים בעלי פרופיל נמוך בשטחי קרב ומלחמה. החליטו ביחידת דובר צה”ל, להכשיר את הצלמים כלוחמים בטירונות קרבית ואז הוקמה יחידת התיעוד המבצעי של צה”ל. אלו אותם צלמים שמתלווים לילה לילה אל הכוחות הפועלים ביהוגה וושומרון, מתעדים את פעילות צה”ל כחלק ממלחמת התודעה על דעת הקהל. בזכותם רואים בטלוויזיה את כוחו ועוצמתו של צה”ל.
סיפורו של מנלה הוא סיפורי, אמנם ‘רק’ אחזנו במצלמה בשדה הקרב, אבל החשיפה המוגברת לאירועים מטלטלים ומסכני חיים, לעיתים יוצרות טראומות. אם הם לא מאובחנות ומטופלות, מתפתחות אחרי תקופה, לסיוטים, פלאשבקים, חרדות, וכל תסמיני הפוסט טראומה. משיחות שלי עם בכירי יחידת דובר צה”ל, עולה המודעות להעצמת החוסן הנפשי של הצלמים ולעיבוד חוויות הקרב והלחימה.
תקשיבו טוב למנלה, על החוויות שלו אחרי מלחמת צוק איתן, איך נשכח אחרי פציעתו על ידי הצבא, התיעוד של גופות מחבלים מרוטשות, ההתמודדות עם התקפי הכעס והזעם עם בני משפחתו. והמסע שלו לציחה מתוך הפציעה הקשה עבר.
ואיך, גם היום, 9 שנים אחרי פציעתו אף גורם צבאי לא סיפר לו ממה נפצע ומה קרה לו בשדה הקרב.
