גלעד פינטו, בן 60, אבא לשלושה ילדים, מהנדס בניין. נמצא מאז 7.10 במילואים בתפקידו כמהנדס בפיקוד העורף. באומץ לב מביא את סיפור העדות מהטבח בעוטף עזה, שאיתו נאלץ להתמודד בפן האישי, על ההתמודדות מול מעשי הטבח בקיבוצי העוטף, חילוץ גופות וסריקות אחר עצמות אדם בבתים שנשרפו. עד שנפשו לא יכלה יותר.
היית בהרבה מחמות ומבצעים צבאיים, מה קרה במלחמה הזאת, שאנחנו בתוכה, שכל כך השפיע עליך?
אי אפשר לתאר את זה. זה לא משהו בר תיאור. מי שלא היה שמה לא יבין את זה לעולם וטוב שכך. זה לא משהו שדמיינתי. בימים הראשונים בקיבוצי עוטף עזה, הייתי אומר לאישתי, התחלתי את היום בגיהינום, בערב הייתי מתקשר ואומר לה יצאתי מהגיהינום. וככה זה היה כל פעם.
מה תפקידו של מהנדס בניין במילואים, בימים הראשונים בקיבוצי עוטף עזה?
המבנה הרוס. אתה רוצה להיכנס, להוציא משם את הגופות, אתה רוצה להוציא משם את אמצעי הלחימה. יש מהנדס צמוד. זה הרבה יותר קל. גם אתה יודע להפעיל יותר טוב את הכלים ואת הציוד ההנדסי.
בימים הראשונים נשלחנו לבארי, בצד המערבי, צמוד לעזה, גם הנאצים האלה, אין מילה להגדיר אותם, הם לא, הם משהו לא מוגדר, הם, זה משהו לא מוגדר. אין מילים לתאר את זה, אין לקסיקון, אין מילים, אי אפשר להסביר את זה.
בזמן שאתה נמצא שם בבארי, אתה מצליח להבין את האכזריות?
אסור לקרוא לזה אכזריות. אכזריות זה משהו מוגדר, זה משהו לא מוגדר. דבר ראשון, אי אפשר לתאר את הריח של הגופות. אחרי שלושה-ארבעה-חמישה ימים, היינו מוצאים גופות . כל מה שהטריד אותי, אם זה גופות של החבר’ה שלנו או של הנאצים האלה. בזמן שאנחנו שם, אנחנו עובדים על אוטמט, אפילו לא מדברים בינינו.
אתה עסוק בעשייה, אתה לא חושב, אתה אומר, הנה, פה יש גופה, איך תכניס את הטרקטור שיעבוד. איפה תשים את זה. תוך כדי זה אתה מוצא אמצעי לחימה. אתה עובד כמו רובוט, כי זו הדרך היחידה לשמור על שפיות.
גם שהיו עצירות, העין רואה והנפש לא מסוגלת לקלוט, אתה לא מסוגל. דבר שנשאר לי חרוט, כנראה יישאר לי לכל החיים חרוט.
הגענו לאיזשהו מקום, הכול כמובן הכול הרוס, אני נכנס לאיזה בית ואתה רואה את הסכין ששחטו את הבן אדם, אתה רואה את הדם, את ניסיון הזחילה שלו החוצה. אני רואה שגררו אותו, אני לא יודע מה היה שמה. מה שאתה קורא זוועה זה משהו לא מוגדר. דם בכל מקום, ואתה מבין מה היה שם, שחטו את כולם. בכניסה לבית תלויות התמונות של כל בני המשפחה. הם על תמונות בקיר ובריצפה כולם שחוטים. בזמן שאתה רואה את זה, אתה לא מבין מה אתה רואה.
זו תמונה שתישאר לי כל החיים. זה בחיים לא ייעלם לי. הסכין, הדם של השחיטה הראשונה, את הגרירה.
אחרי מספר ימים, מבקשים מכם להגיע לכפר עזה ללוות את המשימה של הארכיאולוגים שהגיעו לאתר עצמות אדם
הגענו לכל הבתים השרופים, ביחד עם צוותי ארכיאולוגיים היינו מסננים את התכולה של הבתים השרופים לנסות לזהות עצמות אנשים, להבין מי מהם ישראלי? לזהות אותם ולשלול שהם לא חטופים ולהביא אותם לקבורה.
היינו מוצאים כאלה חתיכות של עצמות, שרידי שיניים. כבר התחלתי להבין שאני fuck off מלא ברמות מטורפות. אני מגיע לשם אני עובד. אני יודע שאני לא מסוגל יותר לעכל.
תמיד הייתי נכנס ראשון לכל מבנה, לבדוק שלא יתמוטט על המחלצים. הייתי פה סורק להם קדימה, כדי שיוכלו לעבוד. הכול שרוף, זה שרוף כמו שראינו בסרטים של השואה ששרפו יהודים. שם זה בשחור לבן, פה ראיתי את זה בצבעוני בלייב. מצאתי פתאום ערימה שרופה לחלוטין. הדבר הראשון שקופץ לך שזה תינוק. אתה לא מבין מה אתה רואה, אני הולך, תופס את הארכיאולוג, אומר לו, בוא תסתכל, הוא אומר לי, גלעד, זה לא תינוק, זה רק כלב. כנראה שכבר הייתי, כמו שאמרתי לך, הג’ריקן התמלא. אני כבר התחלתי לטבוע בתוך הג’ריקן. באחד הלילות, חזרתי הביתה עם הרכב, לא ידעתי לאן אני נוסע, בטעות נסעתי לכיוון עזה במקום לנסוע הביתה, חיילים מגדוד 13 של גולני, עשו מחסום בכביש ועצרו אותי. הייתי בסערה גדולה, חבר מהמילואים היה איתי על הקו שעה וחצי עד שהגעתי הביתה, אז הוא אמר לי, גלעד אתה לא חוזר יותר לקיבוצים
אחרי שבועיים בזוועות קיבוצי עוטף עזה, אתם נשלחים לתוך עזה?
לשמחתי, עברנו לתוך עזה. סיימנו עם הגיהנום של הקיבוצים. בעזה היינו איזה חודשיים, לא נהנינו, זה לא תענוג גדול לישון באוהל סיירים.אבל אתה מתעסק בדברים הבסיסיים, הישרדות, איפה לחרבן, איפה להתקלח. אבל נגמרו המראות של הגיהנום.
שם בעזה, יוצא לכם לדבר על מה שראיתם?
היינו קצת מדברים אחד עם השני. רק מי שהיה שם מבין מה ראינו. אף אחד לא עיכל את מה שהיה שם. מה שראינו, העין אנושית לא צריכה לראות, המצפון לא צריך לחוש, את הריח אף אחד צריך להריח. אני מגדיר את זה בצורה מאוד פשוטה. יש כאלה נפצעו, קיבלו כדור ברגל, אני קיבלתי כדור בתוך הנפש, הנפש נשרפה לי, נשרפה לי לחלוטין.
איך היה גלעד לפני ה 7.10
בסדר גמור. אתה יודע איש רגיל, מהנדס בניין, איש משפחה נהנה, חי, שמח, אופטימי, אסרטיבי, שר, רוקד, גולש, משחק, ספורט. חי את החיים, אתה יודע? חי את החלום.
איזה סימני מצוקה התחילו להופיע אצלך?
הייתי עצבני ברמות מטורפות. יום אחד הגעתי הביתה, האישה אמרה מילה לא במקום. לא יודע, קיבלתי קריזה, לקחתי את הדברים. נסעתי לדרום. החזרה הביתה היתה קשה, לא הייתי מסוגל להיות עם בני אדם.
במקרה אחר, זה הגיע כבר לרמות בלתי נסבלות. חבר שגולש איתי, אמר איזה משפט, אני אפילו לא שמתי לב, הוא אומר לי, איך שזרקתי מילה, התפוצצת עליי ברמות מטורפות. באותו רגע אמרתי לאשתי, זה לא אותו גלעד. משהו דפק לי את החיים.
רצו שאלך לקבל טיפול, אמרתי מה פתאום אני עוזב את החברים שלי. אם אני לא נמצא שם, הם לא יכולים לצאת הביתה. גם יתהפך העולם שבע פעמים, אין חיה כזאתי שאני אשאיר אותם בעזה לבד. אז החבר’ה אמרו לי, גלעד, עזוב, לך טפל בעצמך, אני אחליף אותך. קשה לעזוב, אתה מרגיש חיוני ועושה משהו משמעותי.
מתי הרגשת שמשהו נשבר בפנים?
האמת שאני לא הרגשתי, אשתי הרגישה. אני לא בן אדם שבוכה, פתאום יורדות לי דמעות, סתם ככה. אז הבנתי משהו. אמרתי יאללה, גלעד, אל תשחק אותה. הכל שחור, הכל, הנפש שחורה. לא יכול להיות.
התקשרתי לרופאת המשפחה באותו רגע, אמרה לי במיידי טיפול תרופתי, דחוף לפגוש פסיכיאטר.
מאז אתה כבר חודש ימים נמצא במסגרת טיפולית של הצבא
הגעתי אליהם, בן אדם מחוק לגמרי, עצוב, עייף, בן אדם בלי הווה, בלי עתיד, בלי עבר, שק של עור ועצמות, רק נושם. אני אגדיר את זה בצורה קצת שונה, את הנפש השארתי בעוטף, בארי, כפר עזה, כיסופים. את הגוף השארתי בעזה. וזהו, וגלעד הגיע בלי זה ובלי זה, למלש”ע.
אני רוצה להגיד לכל מי שחושב שיש לו חשש הכי קטן, שיש ספק, אין ספק. גש לבדוק, גש לטפל. אותי הם הצילו. אני לעולם לא אהיה אותו בן אדם שהייתי לפני זה.
פתאום ראיתי אור בקצה המנהרה
כל מי שמגיע למלש”ע סובל מטראומה מאזור לחימה. יש כאלה שנפצעו ביד או ברגל, פה כולם נפצעו בנפש בצורה זו או אחרת. יש לנו הרבה שיחות, מפגשים קבוצתיים, אבל בעיקר אתה יכול להישען אחורה.
אם יש לך בעיה עם האוטו אז אתה הולך למוסכניק, אם יש לך בעיה עם הרגל, תלך לאורתופד, אם הנפש דפוקה, לך לפסיכיאטר או לפסיכולוג. זו לא בושה וזו לא גבורה, למה להסתיר, יותר טוב לסחוב את זה 50 שנה? מילא אתה פה דופק את עצמך, אבל אתה דופק את כל הסביבה מסביבך. אתה הורס את הכול.
איך היה המעבר מאזור מלחמה לסביבה טיפולית
הייתי מגיע לשם, הייתי ישן כמו מת. זה המקום היחיד שהייתי מצליח לישון, כי הייתי עייף, לא הצלחתי לישון. כל הזמן הייתי במלחמה. אתה יודע? מלחמה, פלשבקים, אין תיאבון, אתה נופל במשקל. ברגע שנכנסתי לשם, ירדה משקולת מהכתפיים שלי. אז נכון שהייתי מחוק. אבל לאט לאט, פתאום נותנים לך כלים. במשחק דוקים מתחילים להוציא דוק, דוק. אז התחלתי לטפל בנפש שלי.
אתה אמיץ מאוד להגיע לחשוף ולספר את סיפורך
אני מחלץ, מה ההבדל אם אני מחלץ אזרח, חייל בבניין הרוס או בעזרת השיחה הזאת אני עוזר למישהו לחלץ את עצמו. כל מי שהיה במלחמה, צריך לטפל בעצמו, גיבורים יש בשדה הקרב, אח”כ בחיים צריך לדבר ולא לתת לזה לגדול בבטן. אם הייתי נפצע ברגל, כולם היו מבינים את זה, פצוע מלחמה. אני, רבאק, אני קיבלתי כדור לתוך הנפש, זה מאוד פשוט. תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני נכה נפשי ואני לא מרחם על עצמי.
מה היית מאחל לעצמך?
עוד שנה מהיום אני מאחל לעצמי לחזור לגלוש, לצחוק, לעשות ספורט, לשמוע שירי. נחזור להיות אופטימי, להיות יותר אסרטיבי. לא צריך להיות במאה אחוז. 60 אחוז, 70 אחוז, 80 אחוז, 90 אחוז. מה זה משנה? להיות יותר, כי זה תהליך, זה כמו מרתון.
