“ה-PTSD הוא יער, הפוסט טראומה כמו יער בסרטי מלך הטבעות של הארי פוטר. יער מקביל בעולם של אנשים, שלא רואים את היער הזה שבו אנחנו צועדים. (שקופים כבר אמרתי?) ביער הזה יש קולות, רחשים ריחות, וטרולים. כן טרולים. יש כאלה חמודים קטנים עם השיער הכתום.
אלו הטרולים איתם אנחנו יכולים להתמודד או למדנו להתמודד. אלו טרולים שמלווים אותנו כל חיינו. אלו הריחות, אלו הרעשים של השלט שנופל בחדר של הילדים וממלא אותנו בזעם רגעי שנעלם. זה המישהו שנתקל בך ללא כוונה ברחוב או בבית.” – אומר יוסי אסולין.
עם הטרולים האלה אנחנו מתמודדים בטראומה מורכבת
ואסור לנו ליפול בהם. כי יש את הטרול… זה המפחיד עם הנבוט עם הקוצים. זה הטרול שמגיע משומקום וחובט בנו. וכשאנחנו חוטפים את המכה… אז קשה מאד לקום.
זה התקף החרדה. זה קוצר הנשימה. זה פחד המוות מן המוות! מי שלא חווה התקף חרדה… לא יודע על מה אני מדבר. זה פחד למות. הדפיקות לב כאילו הלב רוצה לזנק מהחזה. את הטרול הזה אנחנו מרגישים.
אנחנו מזהים שהוא מתקרב. ואם אנחנו אפתיים או חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים של פוסט טראומה PTSD מטופלת ונשלטת איכשהו, אנחנו יכולים לו… אנחנו טועים. הוא לא מזדקן. והשיניים בנבוט לא כהות. והחבטה כואבת כמו בפעם ה1!! לכן שמזהים את הסימנים המקדימים, ישר לקחת את האסיוול (במקרה שלי) מתחת ללשון. ואז הוא מתרחק …עד לפעם הבאה.
הוא חמקן, מרושע. אבל אפשר להתמודד אתו בדרך יעילה! עם שיחות עם חיזוקים בחוזקות שלנו ועזרה בחולשות. ואולי בעתיד… (כרגע לא אצלי), נוכל להמעיט את הפגישות שלנו עם נהרות הדם.
והגופות שמפוזרים סביבי. ולא להיכנס ביער האפל הזה לפינות שלא צריך להיכנס אליהן. שאנחנו יודעים שלא טובות לנו. שאולי שם הוא יצמח. והעיקר לשמור על אופטימיות למען אהובינו.. שרואים אותנו בעולם הרגיל. ולא לתת לעולם השקוף שלנו להשפיע אלא להתמודד!!!
בכל דרך.
השורה של השיר שאני מתחבר אתה הכי, היא מהשיר של שלמה ארצי: ‘ואנחנו הולכים עם שמש בכיסים”. (גם אני כי אני אופטימי). אבל אני הולך גם עם אסיוול בכיסים. (בכיסים הקטנים האלה בג”ינס). והשיר שמלווה אותי תמיד… הוא השיר של פוליקר: ‘הצל שלי”…, מתאים לי בול!
זה היה סיפור תגובות הקרב של יוסי אסולין. לסיפורים נוספים:
הסיפור של יוסף דיגורקר: “חזרתי לעזה וסגרתי מעגל”
הסיפור של יובל שני: אני מעל 25 שנה לא ישן בלילות, חלומות סיוטים
הסיפור של אביטל שפירא: הבת שלי עם פוסט טראומה
