עדי כהן נפצע בנפש במלחמת צוק איתן בעזה בשנת 2014. בגלל הבושה הגדולה מתסמיני הטראומה, העדיף להחביא את זה, וכלפי חוץ לשחק שהכל כרגיל. הוא הפך להיות מורה נערץ על ידי תלמידיו ושכן אהוב בישוב בו הם מתגוררים. אבל שהגיע הלילה, חזרו הסיוטים מהמלחמה, אליהם הצטרפו התקפי חרדה והתפרצויות כעס, שהובילו להסגרות ובדידות.
כך בסבל רב, התמודד עדי עם תסמיני הפוסט טראומה, שאובחנה עוד בשנת 2014. אפרת, בת זוגו, עובדת סוציאלית בהכשרתה וצלמת. ראתה את האיתותים לאורך השנים אבל ביחד הם לא הצליחו לחבר את הנקודות של כל הסימנים. בלידה של בתו הבכורה, התמוטט עדי בבית החולים, בעקבות טריגר שחווה, ואחריו התקף חרדה. אז התחילו בני הזוג לגשת לטיפול.
למרות מצבו הנפשי, המשיך עדי לשמור על שגרת עבודה בבית הספר, שגבתה ממנו מחיר יקר, על ההסתרה והבושה מהדברים מהם הוא סובל. מספר ימים אחרי שהתגייס למלחמת חרבות ברזל, התמוטט עדי נפשית, וביקש לטפ בעצמו. אחרי תקופה של חצי שנה בבית מאזן של משרד הביטחון, חזר עדי לאפרת ומשפחתו.
באומץ לב וכנות, משתפים השניים, את מה שעובר על אלפי משפחות של אנשי מילואים אחרי החזרה משדה הקרב.
