סלבה פיטקביץ, לוחם יס"מ ותיק, נכנס אל תוך התופת של ה-7 באוקטובר וחזר משם אדם אחר. כעת, בראיון גלוי וחשוף לפודקאסט "הגשר", הוא מספר על היום שבו העולם קרס, על המלחמה השקטה שהוא מנהל מאז בתוך ביתו, ועל הדרך המפרכת לשיקום דרך כתיבת ספרו החדש, "בין הזעקה ללב הפועם".
קרב הישרדות ברעים: "הבנתי שמפה אני לא חוזר"
בבוקר ה-7 באוקטובר מצא את עצמו פיטקביץ' בלב קרב הישרדות בצומת רעים. מול כוח נוח'בה עדיף ומצויד בטנדרים, טילי RPG וצלפים, עמדו הוא וחבריו חמושים ברובי M-16 עם שלוש מחסניות בלבד. "באותו יום אתה מגיע לשלב שאתה אומר: טוב, מפה אני לא חוזר הביתה". סלבה התקשר לאחיו ולאשתו כדי להיפרד ולבקש שישמרו על המשפחה.
הלחימה בצומת התנהלה בטווחים אפסיים. "אתה ממש עומד מול מחבל נוח'בה ומי יורה ראשון, כמו קרב אקדחים". במקביל לחיסול מחבלים, ביצע הצוות חילוצים דרמטיים של עשרות צעירים מאזור המסיבה, "אתה מכניס עשרה אנשים בספסל אחורי של שלושה מקומות ובבגאז' ועושה נגלות". בנגלה האחרונה פינה סלבה גם שוטר הרוג, כשהוא פועל בקהות חושים מלאה, "אתה מרגיש כמו רוח רפאים באותו רגע… כמו זומבי".
המדים המגואלים בדם והשתיקה שארכה שנתיים
כשסלבה חזר לביתו באותו ערב, המעבר החד היה בלתי נתפס. "כל כולי הייתי בדם ובשומן שרוף". כשאשתו ניסתה לרוץ אליו ולחבק אותו, הוא דחף אותה לאחור: "אמרתי לה אל תתקרבי, אני חייב ללכת להוריד מעצמי את הדברים".
במשך שנתיים שלמות הוא לא שיתף איש במה שעבר עליו. הוא חזר מיד לעבודה אינטנסיבית של 12-14 שעות ביום באבטחת וטיהור העיר שדרות, וגזר על עצמו שתיקה בתוך ביתו, "הבית כאילו אין עם מי לדבר, לא בא לך לדבר". ארבעת ילדיו ואשתו חיו לצידו באוטומט, כשאשתו מתווכת לילדים שאבא "לא בטוב". "עד היום אני מנסה לשטוף את הידיים ולא מצליח", הוא מודה בכאב, "אני מפחד להרים את הבן שלי ולהחזיק אותו בידיים".
האויב שבפנים: "השקט הוא המקום הכי קשה"
התסמינים של הפוסט-טראומה לא הופיעו מיד, אלא חלחלו באיטיות. עם החזרה לשגרה ולמשימות השוטפות במגזר הבדווי – שכללו סיכון, שפה ערבית וירי – סלבה הרגיש שה-7 באוקטובר מעולם לא הסתיים. שמחת החיים שלו נעלמה לחלוטין, והוא החל לסבול מפלאשבקים ומחרדות קשות שאילצו אותו לברוח ממקומות הומי אדם.
באופן פרדוקסלי, הרגעים הקשים ביותר היו דווקא משמרות שקטות, "בשקט הזה הכל צף, ואתה נכנס לחרדות קשות". רק לאחר שנה וחצי של התמודדות מתוחה, פנה לקבלת טיפול שיחתי.
כתיבת הספר והשיקום בחוות להב
הספר "בין הזעקה ללב הפועם" נולד כשיטת טיפול בעידוד הפסיכולוגית שלו, כדי לעשות סדר בבלאגן שבתוך הראש. במשך חצי שנה כתב פיתקביץ' באופן אינטנסיבי והפך את זיכרונותיו הקשים לעוגן של שיקום והנצחה היסטורית. הוא בחר לכלול בספר גם את חייו לפני האסון – הילדות, העלייה והשירות במג"ב – כדי לבנות את הדמות שלו עבור הקוראים. "רציתי שהקורא ייכנס לנעליים שלי… שירגיש את זה במקסימליות".
בעקבות החמרת החרדות, החל פיתקביץ' לעבור טיפול אינטנסיבי בחוות חוסן שיקומית בדרום לנפגעי פוסט-טראומה. הוא מגיע לחווה שלושה ימים בשבוע, משעות הבוקר עד אחר הצהריים, וזוכה למעטפת של פסיכולוג צמוד, עובדת סוציאלית וטיפולים קבוצתיים. פיתקביץ' מספר כי בניגוד לניסיונות עיבוד מוקדמים מטעם הארגון שהרגישו "קרים ומאולצים", בחוות לו הוא מקבל את המעטפת האמיתית לו הוא זקוק.
המשימה החדשה: להציל חיים דרך המילים
כיום, שלוש שנים אחרי, פיתקביץ' מבין שלא יוכל לשוב ולפעול כלוחם בשטח, אך הוא נחוש להמשיך להציל חיים בדרך אחרת, "אני היום כבר לא אוכל לצאת החוצה ולעזור ולהציל… מקווה מאוד שהספר הזה לפחות יוכל להמשיך את הדרך. כשאני פיזית לא יכול לעשות את זה, אני מקווה שהספר יעשה את זה וייתן משהו למישהו"