עבור לא מעט מתמודדים עם פוסט טראומה, עצם החזרה אל האירוע היא אחד החסמים הגדולים בדרך לטיפול. הזיכרון מציף, הגוף מגיב כאילו הסכנה מתרחשת שוב, ולעיתים גם שנים אחרי האירוע עצם הניסיון לדבר עליו עלול להוציא אדם מאיזון למשך ימים.
את המציאות הזאת פוגש רונן סידי כבר שנים. סידי, פסיכולוג קליני ומנהל המרכז למחקר וטיפול פסיכדלי במרכז הרפואי העמק, עובד עם פוסט טראומה צבאית ומוביל בשנים האחרונות מחקר העוסק בשילוב MDMA בתוך פסיכותרפיה. לדבריו, החיפוש אחר פתרונות חדשים נולד בין היתר מהמפגש עם מטופלים שניסו טיפולים שונים, התקשו לגעת בזיכרונות הטראומטיים ולעיתים פשוט ויתרו על הטיפול.
חשוב לו להבהיר: החומר לבדו אינו טיפול בפוסט טראומה. "הוא לא ריפא שם אף אחד מטראומה ספונטנית", אומר סידי כשהוא מתייחס לשימוש ב MDMA מחוץ למסגרת רפואית. לדבריו, מה שנחקר הוא השילוב בין החומר לבין פסיכותרפיה, דווקא ברגעים שבהם המפגש עם הזיכרון הופך קשה ומציף.
אחד הנושאים המרכזיים בשיחה הוא הפחד. הפחד להשתגע, לאבד שליטה, להיחשף מול המטפלים או לפגוש דברים שהנפש שמרה במשך שנים מאחורי דלת סגורה. סידי מציע אפילו לוותר על המילה "התנגדות". מבחינתו, פחד וחשש לפני טיפול כזה הם תגובות טבעיות, ולעיתים אפילו סימן לכך שהאדם מבין שהוא עומד לפני מהלך נפשי משמעותי.
העיקרון שמוביל את הטיפול הוא לא להציף את האדם מחדש, אלא לנסות לייצר חוויה אחרת של מפגש עם הזיכרון. "אני לא רואה בכלל בפני עצמו ערך לשחזר עוד פעם ועוד פעם את החוויה הטראומטית", אומר סידי. המטרה היא ליצור מפגש הדרגתי, כאשר לצד המטופל נמצאים אנשי מקצוע וכאשר קיימת תחושת ביטחון שמאפשרת לעבד את הריחות, הקולות, התמונות והרגשות שנותרו מהאירוע.
במחקר במרכז הרפואי העמק סיימו עד מועד הראיון 25 מטופלים את התהליך. לדברי סידי, 90 אחוזים מהם דיווחו על שיפור משמעותי בתסמינים, ובקרב חלק גדול מהם השיפור היה כזה שלאחר הטיפול הם כבר הוגדרו כסובלים מ PTSD חלקי בלבד. במקביל הוא מדגיש שגם כאן אין פתרונות קסם, וחלק מהמטופלים לא חוו שיפור משמעותי.
אבל לצד התקווה, סידי מסיים באזהרה ברורה. טיפול כזה אינו קיצור דרך ואינו התנסות שכדאי לבצע באופן עצמאי. לדבריו, מדובר בתהליך מהיר ועוצמתי שצריך להיעשות במסגרת מפוקחת, עם אנשי מקצוע ועם גיבוי רפואי. המטרה אינה לשחזר את הטראומה, אלא לאפשר תיקון במקום שבו במשך שנים היו פחד, הימנעות ובדידות.