מאור צברי, רב־סרן במילואים ובוגר יחידת דובדבן (217), חי במשך שנים בעולם הצללים המבצעי (מצטיין הרמטכ״ל). כלוחם וכמפקד השתתף באינספור מבצעים מורכבים, בהם גם הפעולה ברמאללה ב־2018 שבה נהרג לוחמו, רונן לוברסקי ז"ל. האירוע הזה, לדבריו, היה נקודת שבר ועיצוב מחדש: "הקשר עם רונן היה קרוב מאוד, וכשאיבדתי אותו הבנתי שצריך לשנות לא רק ביחידה אלא בכל צה"ל – לא מספיק תחקיר מבצעי, חייבים גם שיח רגשי."
לאחר שחרורו מצה״ל הקים עמותות לשיקום פציעות גוף ונפש ושימש כיועץ אסטרטגי במשרדי הממשלה בתחום בריאות, מדיניות ותכנון אסטרטגי (חתן קרן רוטשילד על תרומתו לנפגעי הטבח והמלחמה).
מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל נמצא במילואים מאות ימים בפעילויות מסווגות. כבר כמה שנים אחרי השחרור, צברי משלב את עולמות הלוחמה והיצירה. לצד השירות הצבאי המשמעותי וההובלה המבצעית, הוא פונה לכתיבה ספרותית ולשירה. בספרו החדש, שהוא מגדיר כנספח אישי לשירות הצבאי, הוא כותב על חוויות הלוחם – הכאב, האובדן, וגם ההתחדשות. "הביטחון מידע לא נוגע למה שקורה לי בלב. שם אני משוחרר לגמרי," הוא מסביר, ומסמן את החופש שהוא מצא במילים.
הפציעה השקופה, אותה חווה בעצמו לאחר השירות – משבר אישי וזוגי שנולד מתוך עומס השנים המבצעיות – הפכה אותו לא רק ללוחם לשעבר, אלא גם למבשר של תרבות אחרת: תרבות שבה קצין קרבי הוא גם איש רוח. "זה לא שאני פוסט־טראומטי, זה שאני פוסט," הוא כותב, ומזכיר שהפצע אינו רק אישי אלא חלק מתהליך מתמשך.
בין אימוני היחידה ופעולות מעצר חוצות לילות, לבין כתיבה פיוטית ושירה מטלטלת – מאור צברי מבשר את דמותו של הלוחם החדש: חייל אמיץ, קצין מפקד, אך גם משורר שמבקש להעניק מילים למה שלעיתים אי אפשר לבטא. "אחד הדברים הראשונים שאנחנו מפוצצים במלחמה זה את הגשרים. אתה עושה הפוך – מדבר ובונה גשרים," הוא מסכם.