אין כמעט תל אביבי שלא מכיר את קפה התחתית ברחוב לינקולן, אחד המוסדות הכי שווים בעיר, כמעט שני עשורים. כבר שנים רץ בתוכו גבר רזה עם זקן, דואג לכל הלקוחות, מכין אוכל מעולה וקפה משובח. לא רבים יודעים כי מאחורי התדמית של המסעדן המצליח מקיבוץ כברי, נמצא אסף, המתמודד כבר שני עשורים עם פוסט טראומה מורכבת מהשירות הצבאי בסיירת גולני.
ממארב מתוכנן של מחבלי תנזים שהצמידו 4 קני קלצ’ניקוב לראשו, מחבלים שהוא הרג, חברים יקרים שנפתעו ונהרגו לידו. מאות חוויות מלחמה שספג משנות שירותו הצבאי בסיירת גולני.
אקורד הסיום של שירותו הסדיר היה מבצע חומת מגן בשנת 2002. אז היה כבר סגן מפקד סיירת גולני, אחרי הפיגוע בערב ליל הסדר במלון פארק הוא נכנס לרמאללה במסגרת מבצע חומת מגן. “זה היה חודש מאוד אינטנסיבי של מוות, לחימה והרוגים”, אבל הקושי והזכרונות של אסף לא מסתכמים רק בסכנת המוות היומיומית ובמותם של חלק מחבריו. “הדברים שהכי צרובים לי מהתקופה הזאת, זה ההרג של חפים מפשע. בלילה הראשון שלנו במוקטעה ראינו אדם מבוגר מאוד מדדה עם מקל הליכה, ולפי הנהלים לאף אחד אסור להיות בחוץ. כוח שלנו פתח באש והרג אותו. לי היה באותו רגע ברור ששום דבר לא תקין. אבל זו הייתה מלחמה. בלילה האחרון של חומת מגן היינו שוב ברמאללה, אחרי שצה”ל חירב לה את הצורה. כשנכסנו היה שם עושר בל יתואר וכשסיימנו שם היא הייתה מחורבת עד יסוד”.
כשברדיו הכריזו כי מבצע חומת מגן הסתיים וכוחות צה”ל יוצאים החוצה, נשלח צוות של סיירת גולני לגבות מחיר ניצחון על גבם של רכבים משוריינים. “בדרך חזרה מהמשימה מחכה לנו מארב צלפים באמצע רמאללה. תוך שנייה המנוע שובק חיים וכל הגלגלים מפונצ’רים. שלושת הרכבים מאחורי גם מושבתים ואנחנו תקועים וממשיכים לחטוף אש תופת. ברור לי שזה עניין של זמן עד שהשמשות הממוגנות נפרצות ואנחנו כמו ברווזים. בסוף מצליחים לבודד את המקום ולהוציא אותנו. כשיצאנו מהרכב ראינו שני כדורים על השימשה מול העיניים של הנהג ושני כדורים מול העיניים שלי”.
בראיון שהעניק ל N12 מספר אסף – ב-2008 פרץ מבצע עופרת יצוקה – וזו הייתה פעם אחת יותר מדי בשביל אסף בריט. הוא לא חטף אש, לא ראה גופות, לא חשב שאחיו נהרג ולא הצמידו לו נשקים לרקה. אבל הציפייה הדרוכה בשטח הכינוס על גבול עזה הייתה הקש ששבר את גב הגמל. “זה פשוט היה צו 8 אחד יותר מדי, מכתב פרידה אחד יותר מדי, ידיעה שאתה לא חוזר פעם אחת יותר מדי. בלילה אחד שלחתי את החיילים שלי לראות משחק כדורסל, נשארתי לבד באוהל – והתפללתי למות. התפללתי שיפול טיל על האוהל ויקח אותי. כי פשוט לא יכולתי להכיל את זה – את המתח הזה ואת הדיסוננס בין מה שאני עובר לבין מה שיודעים עלי. זו הייתה סטירת לחי מאוד קשה, שבעצם עמדתי על צוק והבנתי שיש לי בחירה – לקפוץ ולמות או לבחור בחיים. שם הייתה הנקודה המרכזית בהתפכחות שלי”, הוא מספר.
