ורד לוי לא חשבה שהחיים שלה יתהפכו ברגע אחד. אבל במרץ 2017, במהלך שירותה בבית הסוהר, אסיר שפך עליה שמן רותח על הפנים והגוף – פציעה מכוונת שחרכה את עורה. "זה קרה כי לא אישרתי לו בקשה. נקמה."
הגוף הפיזי עבר שיקום ארוך, אבל הנפש – נותרה פצועה. ורד התעקשה לחזור לשירות בתי הסוהר לתפקיד אחר וניסתה לחיות כרגיל. אבל בפנים סערה: התקפי זעם, סיוטים, חרדה.
הרגע שבו הכל התפוצץ – בקבוק לק אדום
הנקודה ששינתה הכול לא הייתה בבית הסוהר, אלא בבית – מול הבת שלה בת השלוש. בקבוק לק אדום נשבר, הצבע נמרח כמו דם, ובתוך שנייה ורד מצאה את עצמה צורחת עליה. "הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי אישה שבורה. מפחידה. וראיתי את הפחד בעיניים של הילדה שלי." באותו הרגע, ורד הבינה: היא חייבת עזרה. היא פנתה לטיפול, למרות הבושה, למרות הפחד.
"לבקש כלבת שירות – זה לחשוף את עצמי לעולם"
הדרך לא הייתה פשוטה. חברות נעלמו, זוגיות התרחקה, אפילו ברחוב – היא הרגישה שונה. אבל ורד לא ויתרה. היא למדה לזהות טריגרים, לנשום, לכתוב, להבין את עצמה מחדש.
ההחלטה לקבל כלבת שירות טיפולית לא הייתה פשוטה עבור ורד. זה דרש ממנה להכיר בפוסט-טראומה שלה כמצב קבוע, לא כשלב חולף. יותר מכך, זו הייתה הכרזה פומבית – כלבת שירות מושכת מבטים, מעוררת שאלות, ולעיתים גם שיפוטיות. "מהרגע שיש לי כלבת שירות, אני לא יכולה להסתיר יותר. אנשים שואלים, מסתכלים, לפעמים שופטים. זו חשיפה, גם כשלא מתחשק לי להסביר."
ורד מספרת על תהליך רגשי לא פשוט שעברה יחד עם המטפל שלה כדי לקבל את ההחלטה: סימון תרחישים, דיונים על שאלות קשות, התמודדות עם תגובות מהסביבה – כולל בעבודה, שם שאלו אותה אם "באמת עד כדי כך גרוע".
אבל התועלת, היא מדגישה, עצומה: "עופרה עוזרת לי לזהות התקף עוד לפני שאני מרגישה אותו. היא מלטפת, מעירה, נוגעת – והיא החוליה שמחברת בין מה שקורה בפנים לבין העולם בחוץ."
המסר שלה לאחרים: אל תברחו מהכאב
היום ורד משתפת את הסיפור שלה כי היא יודעת כמה חשוב לדבר. לדעת לקרוא לפצע בשם. לדעת שיש דרך לחיות גם עם הכאב.
"לא בורחים. לא עוקפים. לא מדחיקים. אם לא תתמודד עכשיו, זה יתפוצץ אחר כך. אבל אם תלך דרך זה – תצא מזה חזק יותר."