דרור זיכרמן איבד את מפקדו אורי בינמו ז”ל, כשמחבל עם מטען התפוצץ לידם בשנת 2005. זיכרמן נפצע אנושות, ניצל בנס, וכשהצליח להשתקם פיזית, קרס נפשית. במשך שנים לא יצא מהבית, עד שגילה את הספורט ולאט־לאט חזר לחיים. לפני שנתיים פתח מכון כושר שבו הוא מסייע לאחרים.
“זה מתחיל ביום רגיל ,שבריר שנייה של שקט, כמו רגע שמתעוררים בבוקר והאוזניים נסתמות לרגע, ככה, אווירה פסטורלית. שנייה אחרי השקט הזה יש פיצוץ שמחריד לך את האוזניים, מעוצמת הפיצוץ אני עף 15 מטר באוויר במהירות האור, מספיק לראות את הראש של המחבל מתנתק לו מהגוף ועף גם הוא באוויר. אני עף בעוצמה כל כך חזקה ונתקע עם הראש ברכב הסיור שלנו, עד כדי כך שהקסדה מתפרקת לחתיכות”.
הצעקות
בהמשך הוסיף כי כשהיה מוטל על הרצפה שמע זעקות כאב שזמן קצר לאחר מכן נפסקו, “צרחות הכאב הן של המפקד שלי, הוא מספיק לצרוח את נשמתו, אני שומע כאב ומרגיש את חוסר האונים שלו עד שלפתע נשמע עוד רעש של פיצוץ, רסיסים פגעו ברימון של המפקד שלי וגרמו לו להתפוצץ”.
על תפקודו באירוע בזמן שהיה פצוע
“אני קם, מפרק את המחסניות האחרונות שלי, לא נשארו הרבה כדורים ואני לא ממש יודע על מי אני יורה, אבל אני יורה. איכשהו מעודף אדרנלין שהיה לי בגוף הצלחתי לעמוד כל הזמן הזה, אבל בשלב מסוים נגמר האדרנלין, וכשזה קורה, כל הגוף שלי קורס באותו רגע ואני נופל על הראש, מסביבי מסך עשן ענקי.
