תא”ל גור שרייבמן, מפקד שייטת 13 לשעבר – “אחריות המפקדים לא נגמרת בשדה הקרב”

גור שרייבמן, שירת בצה"ל 28 שנים, כמפקד עוצבת אדום, מפקד בה"ד 1 ומפקד שייטת 13- הקומנדו הימי. לפני שנתיים יצא עם עמותת 'בשביל המחר' למסע מיוחד למפקדים ומאז הבין שאחריות המפקדים על החיילים לא נגמרת בשדה הקרב

שתפו:

Facebook
WhatsApp

להאזנה לפרק 22 בכל הפלטפורמות:

תא”ל גור שרייבמן מי שפיקד על הקומנדו הימי, בה”ד 1 וסיים את שירותו כמפקד אוגדת אדום באילת. מספר בגילוי לב על שירותו הצבאי כלוחם לצד ההבנה שהאחריות המפקדים לא מסתיימת עם תום השירות הצבאי.  מבצעים של הקומנדו הימי וההשלכות הנפשיות והפיזיות של הלוחמים, מסע מיוחד שעשה עם הצוות אחרי 30 שנה עם עמותת בשביל המחיר.

חלקים מהראיון עם גור –

מתי נפגשת בשירותך עם אירוע מכונן?

“אני חושב שכאדם פוגש אירוע שמעורבים בו חיים ומוות, בעיקר מוות כמובן. אז אפשר להגדיר את זה כטראומה, זה יכול להיות מישהו שהכרת שנהרג. זה יכול להיות שאתה רואה אירוע שמעורבים בו חיים ומוות. המפגש הראשון שלי עם אירוע של חיים ומוות הוא בכלל שאני חייל במסלול, וחניך במחזור מעלינו, טובע, רן קמחי ז”ל, ואנחנו מוקפצים כדי לסייע במציאתו. זו פעם ראשונה שאני  כבן 18 וחצי, פתאום מישהו שהכרתי, מחזור מעלי, ראיתי את הפנים שלו, אני  יודע מי זה, פתאום הוא איננו. זה המפגש הראשון שלי עם הסוגיה של חיים ומוות. זה ליווה אותי כמעט כל השירות שלי”.

גדלנו על האתוס הזה שחיילים לא בוכים, הצבא שלנו עדיין כזה?

המקצוע הקרבי  דורש מידה של איתנות בסיסית. כי אתה אתה לא יכול להתמודד עם היומיום של מציאות קרבית, בלי איתנות, בלי יכולת להתמודד עם קשיים. אני חושב שהיום ההבנה שהעיסוק ברגשות היא חלק מהיכולת להתמודד. כלומר זה לא שמעודדים לבכות או מעודדים את ההחצנה של הרגש אבל בהחלט ההבנה שהרגש הוא חלק מהמכונה הזאת שנקראת אדם. הוא מחלחל היום יותר עמוק.

אני יכול לראות את זה גם בהבדל של איך התייחסו לנושא לנפגעים ונפגעי נפש בשנות התשעים, שהייתי לוחם צעיר ואיך אנחנו מתייחסים אל זה היום. אגב, אתה יודע, זה לא רק בצבא, זה שינויים שחלו כנראה בחברה לאפשר את הלגיטימציה, הצבא הוא קצת מראה של החברה.  בתקופות מסוימות גם היה חשש לדבר על זה כי אתה אומר אני לא מדבר על זה, זה לא שם.

אני מאמין, שהיכולת לדבר על זה דווקא מאפשרת את גם את החוסן וגם את האיתנות ואת המשך התפקוד, הצבא הוא לפני הכל גוף שאמור לנצח מלחמה. האנשים אמורים לעמוד במשימות, כמה שזה קשוח להגיד את זה לפעמים, אבל זה הצבא ואתה אומר אני רוצה לעמוד במשימה, אני רוצה שכל אנשי יחזרו בשלום הביתה. לאורך השנים הבנו שכדי לעמוד במשימה לאורך זמן אתה גם רוצה את האנשים שלמים ובריאים לא רק בגופם אלא גם בנפשם. ולכן להתעלם מזה זה לא תמיד הדרך הנכונה, והיום יותר נהוג לדבר על זה.

תחקיר רגשי בשייטת 13

אני זוכר תהליך הפקת לקחים סביב האינתיפאדה השנייה באזור תחילת שנות האלפיים. שאז הכלנו אחרת את כל מה שבן אדם עובר עם עצמו. ממש ברמה של שיחות וסדנאות ותמיכה, שיחות צוות ותחקירים רגשיים שהיו חלק מרצף פעילות. כלומר, היה אירוע, עשינו תחקיר מבצעי אחר כך היית עושה תחקיר רגשי, שזה נשמע מאוד לא אופייני, ליחידה כמו שייטת, אבל עושים תחקיר רגשי. יושבים כל הצוות במעגל, מה הרגשת שזה קרה, מה הרגשת אחר כך, מה התחושות שלך, מדברים על זה, לפעמים כולל סיטואציות של בכי, כולל סיטואציות עצבים והתפרקות. נפגשים במקום אחר ובזמן אחר אפילו ממש משנים את האווירה. עושים את זה לפעמים על ביגוד אזרחי, אולי מחוץ ליחידה, אולי במקום יותר שקט ביחידה, לא בחדר התדריכים. היו שני אנשים שהובילו את זה, הפסיכולוג של היחידה דאז יותם דגן והיועצת תמר ברש. הם ממש הובילו את התהליך הזה ואני זוכר אותו שינוי מאוד משמעותי אחרי מה שחוויתי כלוחם.  בשייטת יש פריבילגיה בהקשר הזה שהיא יכולה באמת להקדיש את כל המשאבים. אבל אתה שואל אותי אם זה נדרש בכל יחידה, אני חושב שזה נדרש בכל יחידה. אני זוכר שגם בגבעתי אחרי אירועים מאוד משמעותיים הצלחנו להכניס את הכלי הזה בחלק מהפעמים.

מתי אתה מרגיש שיש פה גם עולם רגשי מעבר לזה שאימנו אתכם להיות לוחמי קומנדו?

אני יכול להגיד לך מתי הבנתי את האחריות שלי כמפקד. למי שנפצע תחת שירותי וזה קורה בשלב די מאוחר בשירות שלי, כשאני כבר מפקד השייטת.. בשנת 2006 במלחמת לבנון השנייה, אני אחד ממפקדי הפלגות של השייטת. אנחנו יוצאים למבצע ‘יער הנגב’ פשיטה על עיר צור, שבסופה יש לנו שני פצועים קשה.

אחד הפצועים קשה הוא בן צוות שלי. באירועי לחימה אני מאוד מנותק מהאמוציות שלי. מה המשימה, מאיפה יורים עליי. המחשבות הן מאוד טכניות טקטיות. ואני זוכר שאני רואה את איציק שנפגע בראש. בשיקול הטקטי, אני מבין שאין מה לעשות איתו. כלומר מהר מאוד אני מבין. אנחנו בצור. אין מה לעשות עם פציעת ראש ואני מבין שה איציק הרוג כמו זה. המסקנה שאני מגיע אליה.

אני גם ישר מתחבר לאמוציות שלי כי הוא בן צוות שלי ואני מכיר את אשתו היטב ואני יודע שאין להם ילדים, ואני אומר לעצמי וואו, כאילו לשיר אין ילדים. וזה פעם ראשונה שמתערבב לי אמוציות באירוע של פציעה בלחימה. אני מסתכל עליו אני רואה את פציעת הראש שלו היא נוראית. אנחנו חוזרים, צריכים לנתק מגע לפני האור ואיציק מגיע לבית חולים ועושים עליו את כל מה שהרפואה של מדינת ישראל יודעת לעשות. ואיציק חי איציק איבד עין בפציעה הזאת והוא מתחיל תהליך שיקום שהוא מלחמה בפני עצמו. מאוד מאוד ארוך. עכשיו אתה יודע, אתה מבקר אותו בבית חולים. פעם פעמיים הוא פוגש אותו. אבל הוא חי את החיים שלו ואנחנו ממשיכים בשגרת חיים הצבאית.

עד ששמונה שנים אחר כך, אני מפקד השייטת. אני מקבל ווטסאפ, משירה, אשתו. ובשורה הראשונה היא כותבת לי, שהשארנו חבר מאחורה. לא הייתי צריך לקרוא את ההמשך, הבנתי מיד למה היא מתכוונת.

עכשיו צריך להסביר את זה כי זה לא מובן לגמרי.  לפני שהמסוק הוריד אותנו בעתלית. הוא עצר ברחבה והוריד אותו  ברמב”ם, אנחנו רצנו לטפל בציוד ותוך כמה שעות כבר נערכנו למבצע הבא. ברגע הזה כל אחד התחיל מסלול חיים אחר, והוא התחיל מלחמה שנמשכת עד היום. במובנים מסוימים, אחרי פציעה כזו קשה שהיא גם פציעה פיזית והיא גם פציעה יותר מורכבת. מלחמת השיקום שהיא ארוכה ונוראית. אתה לבד או עם המשפחה שלך במקרה הזה, עם שירה ועוד 3 ילדים. הם מתחילים מסלול חיים אחר לגמרי, שיש לו מלחמה שהיא לא נגמרת. אני לא הבנתי את זה ולא הבנתי שכמפקד זה שלי.

כי המערכת באופן טבעי מה שקורה, הפצוע שנמצא בבית חולים מהרגע הזה והלאה הוא כבר לא שייך ליחידת האם שלו, הוא שייך למשרד הביטחון שמטפל בפצועים ויש בזה הגיון, כי היחידה הצבאית, כמו שאמרנו קודם משימתה לנצח בקרב, צריכה להמשיך קדימה. יש את המבצע הבא שהיא חייבת להיות ממוקדת ומרוכזת בו. אבל הוואצאפ הזה של שירה פתאום לפחות הבהיר לי את האחריות שלא ממשתי עד אז כמפקד. ואני חושב שזה פעם ראשונה בשירות הצבאי שזה התחבר לי אחריות לאנשים, כלומר גם אם לא איבדנו אותה משדה הקרב, אבל הם נכנסו למלחמה אחרת, מלחמה שלהם. מלחמה אישית.

מתי אתה בעצם נחשף ל עמותת בשביל המחר?

אני הייתי ממש על סף כבר שחרור מהצבא לפרישה. ואחד מבני הצוות שלי. אופיר, שהוא עצמו מתמודד חוויה של מלחמה מסוג אחר, כי הוא חולה בניוון שרירים. הוא היה הרוח החיה שאמרה, אנחנו הצוות הולכים לבשביל המחר למסע, עכשיו הצוות הוא קשוח, אני הייתי בצבא ויש לנו מישהו בדרגה מקבילה במוסד ובשירות הביטחון. כלומר, הח’ברה כולם חיים את של עצמם , אנחנו 30 שנה כמעט מהגיוס. ואופיר התעקש ואז היה הקורונה והיה אמור להיות ברומניה, ואז ביוון ואז ברמת הגולן בסוף והצליח להביא חלק נכבד מהצוות למפגש ברמת הגולן. והאמת שזה היה, וואו. הפתיע את כולנו, אני חושב.

כשאתה נפגש עם החברה שלך מהצוות לצורך העניין. אז כמעט תמיד, ולא משנה כמה פעמים תיפגשו וכמה שנים עברו. הבדיחות הן אותן בדיחות. הציניות היא אותה ציניות. לרוב גם ומעורב הרבה בירידות הדדיות עם שוב עם אותן בדיחות כל אחד בדמות שהוא היה בגיל 18. ומה שקורה , אחרי יום וחצי יומיים, הבדיחות האלה נגמרות כי כבר כמה אתה יכול לספר אותם. ואז פתאום, הציניות מתחילה להתקלף ומתחילים לדבר. וזה פתאום אתה פוגש את האנשים האלה שאתה שמכירים אותך לא בתור תא”ל. לא בתור מפקד השייטת אלא בתור גור בגיל 18. התחושה שזה הקומפורט זון שלי, שזה מקום נוח, שלא שופטים אותי ומכירים אותי כמו שהייתי לפני כל האירועים האלה.

הרעיון לקחת את צוותים של לוחמים ולאפשר להם מסע שחרור. זה באמת מסע של שבוע, של ביחד שמאפשר ,נקרא לזה מרחב שיח, בקבוצה שאנשים שעברו את אותן חוויות, מכירים את אותה את אותה שפה, את אותה תחושה. ואני חושב שזה הדבר הגדול שהעמותה עושה. זה עטוף בסיורים נחמדים וזה כיף ואווירה טובה, זה לא משהו כבד. אבל זה שאפשר באמת לדבר. זה יכול להיות שיחת צד עם מישהו, וזה יכול להיות בפורום של כולם. אבל אתה נמצא במין אזור נוחות מאוד מאוד ייחודי שאנחנו לא פוגשים בחיים.

לפרקים הבאים