בשנת 2005 שימש סגן מפקד גדוד 13 של גולני, נפצע באורח קשה מפיצוץ מטען חבלה ברצועת עזה ואיבד את רגלו. קטיעת רגלו לא הייתה האירוע היחיד שבו נפצע. בשנת 1997, הוא שימש גם כמפקד פלוגה בגולני באירוע הקשה בסלוקי שם נפצע וחילץ את חייליו כשסביבו בערה השריפה ולמרות שנכווה בעצמו והיה שרוף בחלקים רבים בגופו. באירוע הקשה איבד ליוויוס חמישה מפקודיו ושבעה נוספים נפצעו
"הנכות לא מגדירה אותי", אומר ליוויוס. "היא משפיעה על הזהות שלי, אך אינה חלק ממעגל השייכות שלי. מה שחשוב זה איך אנחנו חווים את החיים, ולא החיים עצמם".
בשיחה גלויה ומרגשת, ליוויוס מתאר כיצד בחר לשוב לשירות מבצעי לאחר הפציעה הקשה, תוך התמודדות עם השאלה כיצד ממשיכים כאשר החלומות המקצועיים והאישיים משתנים ברגע אחד: "שאלתי את עצמי למה אני כאן? והתשובה התבהרה – אנשים. אנשים יש בכל מקום, והיכולת שלי להשפיע לא תלויה ברגל שנשארה מאחור. לא חזרתי לגולני, כי התפקידים שחלמתי עליהם לא היו אפשריים עוד, אך מצאתי דרכים אחרות להשפיע ולהוביל. הבנתי שהשליחות שלי לא מסתיימת ברגע של הפציעה – היא פשוט משנה כיוון ומוצאת לעצמה ביטוי חדש ומאתגר".
אחד האירועים המשמעותיים בחייו של אופיר ליוויוס היה הקרב הקשה באזור סלוקי בלבנון. אופיר מספר כיצד האירוע נצרב בזיכרונו ועדיין משפיע עליו: "בקרב איבדנו לוחמים רבים, מצאתי את עצמי כמעט לבד בשטח. החוויה הייתה עוצמתית, ולמרות הכל, התחושה שהייתה לי היא של שליטה – כי המשכתי לתת פקודות ולהפעיל כוחות גם מתוך הכאב והפציעה הקשה. זאת הייתה מעין מערכת הגנה נפשית שאפשרה לי להתמודד עם האימה והכאב באותו רגע".
ההתמודדות של ליוויוס עם האירוע לא הסתיימה בשדה הקרב. הוא בחר להתמודד עם ההשלכות הנפשיות והרגשיות באמצעות דיאלוג פתוח וכן עם המשפחות השכולות: "נכנסתי לבית של משפחה שכולה, אמרתי להם 'אני אשם שהבן שלכם לא חזר'. אב המשפחה קם ואמר לי משפט שלא אשכח לעולם: 'הבן שלי לא יחזור, אבל אתה חייב להמשיך לחיות, להפוך את הכאב שלך למשהו גדול יותר'. אלו היו מילים שעיצבו את תפיסת עולמי, הבנתי שאני חייב לגדול מתוך הכאב ולא להישאב לתוכו".
אחד הרגעים המכוננים במסע השיקום שלו התרחש בארה"ב, כשיצר לעצמו תותבת ריצה. המאמן האמריקאי אמר לו: "יש לך 50 אלף דולר על הרגל, אל תתלונן – תתחיל לרוץ". אופיר אימץ זאת כתובנה: "זה לא קשור לכסף או לאביזרים, אלא למצב הנפשי שלנו ולחוויה הפנימית. אנחנו נקבע את אחוזי הנכות שלנו, אף אחד אחר לא".
ליוויוס אינו מסתיר את הקושי: "לקח לי זמן להבין שאני צריך להכיר במגבלות שלי. זה היה קשה יותר מהפציעה עצמה. לא הבנתי שבהכרה במגבלות יש כוח ועוצמה. זה בסדר להיעזר באחרים, ואין בזה שום חולשה".
הוא משתף בסיפור אישי מילדותו, שמלווה אותו עד היום: כשהיה בן חמש ונמלט מילדים שרדפו אחריו, אימו סירבה לפתוח לו את הדלת ואמרה לו: "אתה הכנסת את עצמך לצרות, תוציא את עצמך מהן. תלמד לרוץ או תלמד להילחם". ליוויוס מתאר זאת כרגע מכונן שלימד אותו לקחת אחריות על חייו ולסמוך על יכולותיו.
עם השנים, למד להתמודד עם טראומות הקרב והאובדן באופן מעורר השראה, כשהוא מתעקש על חשיבות העיבוד הרגשי: "הדחקה היא אם כל חטאת. לספר את הסיפור זה הצעד הראשון להחלמה". ליוויוס מדבר גם על החשיבות של השיח וההכרה ברגשות, על הצורך לדבר בכנות על הכאב ועל החוסן הטמון בשיתוף החוויות עם הסביבה.
לסיום, מסר ליוויוס לפצועים בגוף ובנפש הוא חד וברור: "לקום בבוקר עם משמעות ולמצוא את העוגנים שיחזיקו אותך. תהליך השיקום מלא בעליות וירידות, אבל מי שאוחז במשמעות וביעדים – יצליח לבנות חיים מלאי תקווה. לא מדובר רק ביעד הסופי, אלא בדרך לשם וביכולת שלך להתמיד ולהתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לך".
הסיפור של אופיר ליוויוס מוכיח שאפשר לגדול מתוך הטראומה, למצוא משמעות בתוך הכאב ולבנות חיים מעוררי השראה, תוך הבנה כי כוחנו האמיתי נמצא ביכולת שלנו להפוך כל אתגר להזדמנות חדשה לצמיחה והתפתחות.
