עומרי, לוחם במילואים בהנדסה קרבית, מלווה כבר כמה שנים את אגף השיקום במשרד הביטחון כדובר האגף. הוא מכיר את סיפוריהם של נכי צה”ל ואת כאבם. כעת, הוא מתמודד בעצמו עם הליך שיקום, אחרי פציעה פיזית קשה ואיתה פציעה נפשית שקופה. הסיוטים בלילות התחילו כבר בבית החולים, אני זוכר הכל, מחבל במנהרה יורה לעברי צרור, אני זוחל אחורה במהירות, מבין מיד שנפצעתי, זה כמו פטיש 5 קילו רותח שאתה מקבל בפנים. כל הלחי שלי נקרעה”.
קליע 7.62 של קלצינקוב חדר מילמטרים בודדים מהעורק הראשי, רק בזכות חילוץ מהיר של 669 לבית החולים הדסה עין כרם, ניצלו חייו של עומרי. באומץ לב משחזר עומרי את רגעי הפציעה, האימה מהמוות, המאבק להישאר בחיים, “רק שהוציאו לי מהכיס את התמונות של הילדים ושמו לי אותם ביד הסכמתי לעלות למסוק”.
“כל מי נמצא במלחמה לא חוזר אותו דבר, בטח במלחמה כל כך ארוכה, יש מחירים לסכנת המוות התמידית, הלחץ והמתח לצד המראות הקשים של פציעות ומוות של חברים, משפיעים על הנפש של כל אחד. וצריכים לדבר על זה, אין מה לשמור את זה בפנים או להתבייש בזה. חזרנו ממציאות לא נורמלית ואי אפשר להתנהג כאילו לא קרה כלום. קרה ובענק. כל מי שסובל אחרי המלחמה חייב לטפל בעצמו וכמה שיותר מוקדם, עדיף”.
