בראיון חשוף וכואב, מגולל ניר את סיפורו המטלטל, שמתחיל באובדן טראגי של 13 אחים לנשק, נמשך דרך שני עשורים של שתיקה והסתרה אשמה ובושה, ומגיע עד לימינו אנו – כאשר הוא פועל לסייע למתמודדים אחרים, לאחר ששירת בעצמו למעלה מ-500 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר.
צעדת הבושה
הנקודה ששברה את חייו של ניר התרחשה במהלך אירוע רב-נפגעים קשה ב"חומת מגן", שבו איבד 13 מחבריו ליחידת המילואים, אנשים שהיו עבורו כמו משפחה ודמויות אב. כחובש, תחושת האשמה והכישלון ליוותה אותו מרגע זה ואילך. "אני החובש. אני הייתי צריך להציל את כולם. אני זה שכשלתי", הוא משתף בכאב. הוא מתאר כיצד באידיאל שלו ציפה מעצמו להסתער לתוך שטח ההשמדה ואף למות יחד איתם, אך בהוראת מפקדיו נאלץ להישאר לאחור. "הייתי אמור להסתער פנימה למות איתם בפנים תוך כדי טיפול… עשיתי אחורה פנה, אני קורא לזה בשפה הפנימית שלי 'צעדת הבושה'.
שני עשורים מאחורי מסכה
במשך עשרים השנים הבאות, ניר ניהל חיים כפולים. כלפי חוץ, הוא המשיך להגיע לעבודה מדי יום כעוגן לשפיות, התחתן והקים משפחה. אך מאחורי הדלתות הסגורות הוא התמודד עם נתק רגשי עמוק. "ניר ההוא מת שמה, אני לא אותו בן אדם… לא הצלחתי להכיל את השינוי הזה", הוא מספר על אובדן הזהות שלו באירוע. כדי לשרוד, הוא עטה על עצמו דמות בדויה. "אני אלוף… יש לי מסכה מסודרת, אני כבר לומד לחייך, לומד לחבק, לומד לעשות את כל מה שצריך כדי להיות רגיל". אפילו אשתו חיה לצדו שנים מבלי לדעת את עומק הסבל והחרדות שליוו כל יציאה פשוטה שלו מהבית.
הקורונה כנקודת מפנה וההחלטה להילחם על החיים
לדבריו, בינו לבין הפוסט טראומה היה "הסכם לא כתוב" בו היא השתלטה עליו רק בחודש אפריל (חודש האזכרות), ובשאר הזמן הניחה לו. אך בשנת 2020, סגרי הקורונה מנעו ממנו לפרוק את הכאב באזכרות, והכל צף. ההבנה הייתה חדה וברורה. "הבנתי שאם אתה לא מתחיל עכשיו לטפל, ואם אתה לא נכנס לעזרה… זה יגמר רע מאוד". המצוקה הגיעה לשיא שבו הרגיש שאין לו ברירה, "אני כאדם לא רציתי למות, אבל כואב לי מדי לחיות". הטיפול אליו פנה לבסוף, יחד עם העוגן הבלתי צפוי שמצא באשתו – כשגילה ש"אתה לא חייב להיות הסלע היחיד בבית, יש עוד סלע בבית"** – אפשרו לו לצלול אל תוך הכאב ולהילחם מחדש על חייו.
צמיחה ממשבר
כיום, ניר מדבר על פוסט טראומה בפרספקטיבה אחרת ומעדיף לדייק את המושגים, "אני מאוד לא אוהב את המשפט 'צמיחה פוסט טראומטית'… אני מעדיף את הצמיחה ממשבר… משבר ענק מטורף. אבל הוא משבר, ולצמוח אתה יכול מכל מקום. אם בעבר הרגיש שיש לו "שימפנזה ענקית" על הכתף שניהלה את חייו, היום זה נראה אחרת, "עדיין יש את הקוף הקטן הזה על הכתף… אבל היום אני שמח שהוא שמה, כי כשאני שומע אותו אני יודע כמה אני מצליח, אני יודע כמה אני נלחם".
בסיום הראיון, ניר, שמקדיש כיום את זמנו לסיוע לפצועים ולמתמודדי פוסט טראומה, מעביר מסר עוצמתי של תקווה ללוחמים שנפצעו במלחמה הנוכחית, "דווקא החבר'ה שעכשיו נפצעו וכן מתמודדים עם זה, יש הרבה יותר יכולות והרבה יותר סיכוי טוב שהם יתמודדו בצורה הרבה יותר מטיבה מאשר אנחנו בתקופתנו. אז כן, אני רואה בזה המון תקווה".