לשתול שקט: איך האדמה הפכה לבית ריפוי ללוחם עם פוסט טראומה

שחר, לוחם מילואים מספר על הפציעה השקופה דרך עבודת אדמה שהוא לוקח בה חלק בחווה חקלאית 'בין התלמים', בקרבת פרדס חנה

שתפו:

Facebook
WhatsApp

להאזנה לפרק 93 בכל הפלטפורמות:

כמעט שנה  וחצי עברו מאז מלחמת חרבות ברזל, אבל בשביל שחר, לוחם מילואים ומפקד בגדוד 7086, הקרב המשמעותי ביותר התחיל דווקא כששב הביתה. הוא לא נפצע פיזית באופן חמור – רק אצבעות מרוסקות מדלת ברזל, טיל שפגע בכלי, רגעים של אימה וערפל – אבל הפציעה האמיתית הייתה בלב או אולי בנשמה.

כשמשהו נשבר בפנים: הפציעה שלא רואים

בימים הראשונים אחרי האירוע, שחר ניהל את מה שנותר מהכוח שלו כמו במצב אוטומטי. ההלם, האדרנלין, תחושת האחריות – כיסו על הרגש. אבל דווקא כששב הביתה, הבנה אחרת התחילה לכרסם בו: זה לא רק מה שקרה – אלא מה שהוא הרגיש (או לא הרגיש) ברגעים ההם.

“בדיעבד הבנתי – לא היה לי אכפת ממי שמת. רק רציתי לדעת שיש לי עם מי להמשיך. וזה נורא,” הוא אומר בשקט. “כי אלו חברים, אחים. את חלקם הבטחתי להחזיר בשלום לאמהות שלהם. וברגע האמת – ראיתי בהם רק פונקציה. מי חי – ממשיכים איתו. מי מת – ממשיכים בלעדיו.”
זה היה הרגע שבו הוא הבין שהוא מתמודד לא רק עם טראומה – אלא עם פציעה מוסרית. לא הכאב הפיזי – אלא תחושת הבגידה בעקרונות האישיים, באחוות הלוחמים, באנושיות. איך יכול להיות שברגע הכי קריטי – הוא הרגיש כל כך מנותק?

שחר חזר אל הבית – אך נשאר בתוך עזה. הוא היה שם פיזית, עם אשתו והילדים, אבל המחשבות, הלב, הצללים – נשארו בצד השני של הגבול. הדופק לא נרגע. הלילות לא שקטו. השתיקה הפכה לבוערת. ושום טיפול פסיכולוגי לא הצליח לגעת באמת במה שהתחולל בפנים.

חוות גינון טיפולית: שקט שלא דורש הסברים

הוא הגיע לתכנית עוגן באדמה של עמותת קיימא כמעט במקרה, הפעילות מתקיימת בשטחה של חוות "בין התלמים". חוות גינון טיפולית שמקבלת פצועי נפש מהמערכת הביטחונית, כאלו שכבר לא מצאו מילים להסביר. לא היה מדובר בטיפול קלאסי. אף אחד לא ביקש ממנו לספר. אף אחד לא שאל. רק אדמה, שתילים, ומעדר.

“התחלתי לשתול חסות וחשבתי לעצמי – מה אני עושה פה? אני לוחם.” אבל משהו בתנועות הפשוטות – שחרר אותו. “הבנתי שכשאתה שותל גזר, אתה צריך סבלנות. כשאתה מעשב, אתה צריך עדינות. כשאתה תוקע בזנט – תוציא את הכעס. הכול בסדר. החווה מאפשרת את הכול.”

לאט ובשקט: כך נבנה שיקום אמיתי

שחר מתאר את החווה לא כטיפול, אלא כמסגרת של נוכחות. “הייתי בלופ. לא ידעתי איך לצאת ממנו. החווה הצילה אותי. ממש ככה. היא נתנה לי שקט. מגע. בלי מילים.” עם הזמן, הגיעו גם המילים. לא בכפייה – אלא דרך מפגש עם אחרים. אנשים כמותו. “לא תמיד מדברים – אבל מבינים. כל אחד עבר משהו. כל אחד זקוק למשהו. והאדמה – מחברת בינינו.”

גינון טיפולי: כלי של ממש בשיקום טראומה

גיא בר נבון, עובד סוציאלי, מלווה את הפעילות בחווה, "בשנים האחרונות תופס הגינון הטיפולי מקום של כבוד בטיפול בפוסט טראומה. מדובר בגישה המבוססת על הקשר בין גוף, נפש וטבע. העיסוק באדמה דורש נוכחות פיזית, מביא לתחושת שליטה והישג, ומעניק מרחב נטול שיפוט – שבו המטופל יכול פשוט "להיות".

הפעולות הפשוטות – שתילה, קציר, עישוב – יוצרות קצב מרפא. הקשר עם הטבע מאפשר לאנשים שחוו ניתוק רגשי או פיזי מהעולם לחזור בהדרגה לחוויה של חיים. הריח של האדמה, השמש על העור, העובדה שמשהו קטן צומח בזכותך – כל אלה מזכירים שהעולם ממשיך. ושגם אתה חלק ממנו".

"לא עובר – מתרכך"

שחר לא מדבר על החלמה. הוא לא טוען שהטראומה מאחוריו. אבל משהו בתוכו נרגע. "זה לא נפתר ביום. אין הארה. זה כל יום מחדש. עץ אחד. ילד אחד. צמח אחד. לאט-לאט – לחזור לראות בני אדם."

והוא מוסיף, כמעט בלחישה: “לפעמים, כל מה שאתה צריך – זה שלא ישאלו אותך מה שלומך. רק לתת לך לשתול. לתת לך שקט.”

לפרקים הבאים