המילה "חוסן" הפכה בשנים האחרונות לחלק מרכזי מהשיח הישראלי, בעיקר מאז 7 באוקטובר והמלחמה הממושכת. אבל חשוב קודם להבין מה באמת עומד מאחוריה. בראיון לפודקאסט "הגשר – מדברים פוסט טראומה" מסבירה סא"ל נטע לי כי חוסן אינו היכולת לא להישבר. להפך, שבר, פחד וכאב הם תגובות אנושיות למציאות קשה. המטרה היא לפתח "אלסטיות": היכולת לחוות את האירוע, להתמודד איתו ולהמשיך הלאה בבריאות, ללמוד ממנו ואף לצמוח בעקבותיו.
התפיסה בצה"ל מתמקדת כיום בשני צירים. הראשון הוא מניעה ראשונית, עוד לפני החשיפה לאירועים טראומטיים, באמצעות הכשרת חיילים ומפקדים וכלים להתמודדות עם לחץ, פחד ומשבר. הציר השני הוא מניעה שניונית, כלומר התערבות מקצועית לאחר אירוע קשה, במטרה לצמצם ככל שניתן את הסיכון להתפתחות פוסט טראומה.
לדברי נטע לי, השאיפה היא שהחוסן יהפוך לחלק ממערך ההכשרה הצבאי, מהטירונות ועד לדרגות הפיקוד. "החיילות היום היא גם היכולת להמשיך לתפקד וגם לסיים את השירות הצבאי בבריאות". האחריות הצבאית אינה מסתיימת בביצוע המשימה, אלא כוללת גם את היכולת לחזור בהמשך לחיים אזרחיים, למשפחה ולעבודה.
לצד השינוי בתפיסה, מתרחב גם ארגז הכלים. בין השיטות שנבחנות ומיושמות נמצאות יוגה, כתיבה, תרגילי נשימה, טיפוס וגלישת גלים. המטרה היא לחבר בין הגוף לנפש ולא להסתפק רק בשיחה. לדבריה, בתקופה של מלחמה ממושכת "הלדבר הוא לא מספיק כבר, צריך עוד".
עם זאת, היא מזהירה מפני ריבוי יוזמות שאינן תמיד מקצועיות. לא כל סדנה או התערבות שמוגדרת כ"חוסן" מתאימה לכל אדם ובכל שלב. לכן צה"ל מבקש לייצר סטנדרטים ברורים ולוודא שהמענים מבוססים על ידע מקצועי ומותאמים למה שעברה כל יחידה.
חלק משמעותי מהשיחה הוקדש גם להורים לחיילים. אחד האתגרים הגדולים של הורה הוא אובדן השליטה כאשר הילד מתגייס. היא מציעה לפרק את החרדה הגדולה לשאלות ממוקדות: ממה אני באמת מפחד, מה בשליטתי ומה לא, ומה אני יכול לעשות כדי להיות עבור הילד מקור של יציבות. לתגובה של ההורה יש גם השפעה ישירה על מידת הפתיחות של החייל. "אם הוא רואה את ההורה בחרדה, הוא לא יעיז לבוא אליו, כי הוא מפחד לשבור אותו", היא אומרת. הורה שמצליח להכיל את החרדה שלו מייצר עבור הילד מקום בטוח יותר לשתף כאשר יהיה לו קשה.
גם כאשר עדיין לא פונים לטיפול, נטע לי מדגישה את חשיבות השיתוף וההקשבה. לא תמיד צריך לשחזר את האירוע עצמו. אפשר להתחיל ברגש: פחד, כעס, מתח או חוסר אונים. "ברגע שאני מרגיש שמישהו מבין את הפחד שלי, כבר מצאתי חיבור".
לדבריה, השינוי ניכר גם בקרב המפקדים. יותר ויותר מפקדים מבינים שהדאגה לחוסן הנפשי של החיילים היא חלק מהמנהיגות שלהם ולא משימה צדדית. אפשר להיות מפקד חזק ומוביל, ובמקביל לדבר על רגשות, לזהות מצוקה ולהכיר באפשרות של פגיעה נפשית.
בסיום השיחה היא מבקשת להעביר מסר גם לחברה האזרחית, המודעות בעקבות המלחמה עלתה, ומצריכה מכולנו להיות עירניים לקרובים אלינו ומעבר רק להקשיב להם, גם להכווין לקבלת מענה מקצועי אמיתי. לא צריך להיות מטפל כדי לעזור. צריך לדעת לשאול, להקשיב ולא לפחד מהשיחה. "קשר בין אישי הוא התרופה הכי טובה. חום, אהבה, קשר, קרבה", היא אומרת.
ולתקופה הקרובה היא מבקשת דבר אחד: "שתמשיך להיות לנו תקווה. כי עם תקווה יש מה לעשות"