הכל התחיל בלילה גשום בצפון ישראל. שני מסוקים התנגשו באוויר ו-73 לוחמים נהרגו. אלון עוז, אז בן 24, כבר ישב במסוק רגע לפני שהמריא, אך משימה שקיבל ממפקדו הורידה אותו ברגע האחרון. חייל אחר תפס את מקומו. שבע דקות מאוחר יותר, המסוק נעלם בשמי הלילה. "שבע דקות שביניהן נגזרו חיים למוות," משחזר אלון בקול שקט. "החיילים שלי המריאו — ואני נשארתי על הקרקע. כל השאר הפך לאפר."
הוא היה מהראשונים שהגיעו לזירת האסון, מבלי להבין תחילה שמדובר באנשיו. "ראיתי רק כדורי אש בשמיים, גופות, עצים עמוסים חלקי אדם," הוא משחזר, עיניו מתרחקות למקום אחר. "שום דבר לא מכין אותך לריח של גופות שרופות. זה חודר לך לריאות, מתיישב בנשמה."
האפלה שאחרי
ימים ספורים לאחר האסון, אלון הודיע שהוא עוזב את הצבא. "אף אחד לא שאל למה. לא היה מושג מה זה פוסט טראומה. פשוט נעלמתי." במשך חודשיים הסתגר בחדר בקיבוץ. ישב בחושך, סירב לאכול, לנשום. לא פתח דלת ולא דיבר עם אף אחד. כלביו, רוקי וחמי, היו היחידים שהורשו להיכנס.
"הם היחידים שנגעתי בהם, אחרת לא היה נשאר ממני כלום," הוא מסביר. "אני לא יודע להסביר למה דווקא הם, אולי כי הם לא שאלו שאלות. דאגתי להם. זה הדבר היחיד שעשיתי. אולי דרכם גם טיפלתי בעצמי."
היו מחשבות אובדניות. היו ניסיונות. הייתה שתיקה עמוקה שנמשכה שנים. "העולם שמסביב המשיך, אני נתקעתי בלופ. בוער מבפנים. נרקב מבחוץ." החברים נעלמו. המשפחה התרחקה. ורק חבר אחד, מימי הנח"ל, בא יום אחד, שבר את הדלת ואמר: "בוא. אני לא שופט אותך. פשוט בוא." רק אז הסכים לצאת מהחדר הסגור.
לחיות עם המפלצת
אלון לא מדבר על גאולה. הוא מדבר על הישרדות. "אני לא מאלה שמדקלמים תקווה. אני מאלה ששרדו. לפעמים על קצה הלהב," הוא אומר. "הפוסט טראומה שלי לא עזבה אף פעם. להפך – היא רק התמקמה טוב יותר. בנתה לעצמה בית בתוכי."
הוא קורא לה "המפלצת שלי".
"יש לה אלף זרועות," הוא מתאר. "ריח של עשן — אני קופא. דפיקה בדלת — הלב טס. על האש עם הילדים — ואני נזכר בגופות שנחרכו. זה לא עובר. לא מחליק. רק משתנה. מתעדן. אתה לומד לחיות עם זה. אבל אף פעם לא שוכח." במשך שנים, אלון שיחק את תפקיד האיש השמח. המנחה, המפיק, זה שמרים את כולם. ובפנים — ים שחור. "גם אני לא ידעתי לשים על זה שם. רק הרגשתי שאני לא שייך, לא מחובר. שאני בתיאטרון של עצמי."
לשבור את השתיקה
יש ימים שבהם הוא מתעורר, לא מסוגל לצאת מהמיטה. ימים של דיכאון עמוק, של חרדה בלתי מוסברת, של התפרצויות זעם. פעם היה שותק, נעלם. היום הוא מדבר. "אני אומר: זה לא אתם. זה אני. זה הטריגר," מסביר אלון. "גם זה לקח זמן ללמוד. אני יודע להגיד סליחה. לפעמים, אחרי שאני מתפוצץ, אני פשוט מחבק את אשתי ובוכה. אין לי שליטה על הכול. אבל אני לא שותק." רק אחרי כמעט 25 שנה, הילדים של אלון ידעו את האמת. "הם תמיד חשבו שאבא לפעמים פשוט לא מרגיש טוב. לא ידעו לשים על זה שם. ואז, כשהוזמנתי לאירוע זיכרון והסכמתי להיחשף — הם אמרו לי: אבא, אנחנו באים איתך."
הם נסעו איתו לאנדרטה. בפעם הראשונה. "ככל שהתקרבנו, הדופק עלה. עצרתי, הקאתי. אבל הם היו שם. נתנו לי יד. חיבקו אותי. זה שחרר בי משהו." מאז, הם גם שומעים את ההרצאות שלו. לפעמים מארחים אותו בפעילויות הצבאיות שלהם. "הילדה שלי קצינה. הבן התחיל קורס קצינים. הם יודעים. הם מכירים. הם מקבלים."
ואשתו, היא עוגן: "היא יודעת להוריד אותי לקרקע. לפעמים אני שורף את כולם מסביבי. היא יודעת לא להיבהל. אבל לא כל אחד זוכה לזה. הרבה נשים בורחות. הרבה ילדים מתרחקים. זו מחלה שמדביקה גם את המעגל הקרוב."
חלאס, לבד
הסיסמה של אלון, זו שמופיעה על האוטו שלו ומסיימת כל הרצאה שלו, היא פשוטה: "חלאס, לבד." "זה לא רק עלינו, הפוסט טראומטיים. זה על הסביבה," הוא מדגיש. "תראו מישהו סגור, שותק, מספיק עם ה'הכול יעבור'. מספיק לבד. תיגשו. תדברו. תביאו איש מקצוע. אל תתנו לו להיעלם."
בסופו של דבר, אלון לא מציג את עצמו כגיבור או כמי שניצח את הפוסט טראומה.
"אני מחזיק את ההגה של המוסטנג שלי. 60, אולי 70 אחוז. המפלצת עוד פה. אבל אני חי איתה. מדבר איתה. לא מסתיר אותה. אני לא צריך שמישהו יקבל אותי — אני מקבל את עצמי." וזה, אולי, השיעור הגדול שהוא מעביר: לא הכול מסתיים. לא הכול נרפא. אבל אפשר לחיות. ולפעמים — אפשר גם להציל מישהו אחר על הדרך.
מאיר את הדרך לאחרים
כיום, אלון מלווה לוחמים פוסט טראומטיים. לא כמטפל או פסיכולוג – פשוט נמצא שם עבורם. "אני מה שהייתי צריך כשהייתי בן 24. מישהו שיגיד: אתה לא לבד."
עם חלק מהלוחמים הוא נפגש מדי שבוע, עם אחרים מתכתב כל יומיים בוואטסאפ. "פעם בשבוע שולחים 'שבת שלום'. לפעמים זה כל מה שצריך — סימן חיים."
הוא יודע שזו שרשרת הצלה – בכל פעם שהוא מציל מישהו, הוא מציל גם משהו בעצמו. "אני לא מתיימר לרפא. אני רק מאיר. פנס קטן בלילה חשוך," הוא אומר. "אם לא תכיר את הטריגרים שלך — הם ינהלו אותך. כל אדם פוסט טראומטי צריך רשימת טריגרים, לזהות אותם, לדעת להתמודד."
אלון עוז פשוט שורד. כל יום מחדש. כל לילה מחדש. לפעמים זה מרגיש כמו הישג. לפעמים כמו עונש. אבל תמיד — כמו אמת. "אני לא רוצה שמישהו ירחם עליי," הוא מסכם. "אני רק רוצה שאף אחד אחר לא יצטרך לעבור את מה שאני עברתי לבד."
כי בסוף, כל הסיפור הזה מתכנס לשתי מילים פשוטות שהוא לא מפסיק לומר — חלאס. לבד.
