עופר לוי היה רק בן שלושים כשהחיים כפי שהכיר אותם השתנו ללא הכר. עד אותו ערב ארור ביוני 2001, הוא היה לוחם יס"מ חדור שליחות במשטרת ישראל, מגיב ראשון לזירות של פיגועי טרור. באותו לילה, כשהוא הגיע לדולפינריום בעקבות הפיגוע הנורא, עופר פגש מציאות בלתי נתפסת: גופות, פצועים, וזעקות ששום אימון לא יכול היה להכין אותו אליהן. עשרים וארבע שנים חלפו מאז, אבל אצל עופר הזמן נעצר. "זה כאילו לא היה אתמול. זה כאילו זה קורה עכשיו," הוא אומר, ועיניו כבויות.
עופר מספר בגילוי לה ואומץ על נסיונות התאבדות שעבר, האשפוזים במחלקות סגורות והתקפי הזעם בבית. "כל הסימנים היו שם אבל סרבתי לקבל טיפול ולהודות שמשהו לא בסדר איתי. וזה המסר שלי לכל השוטרים שלנו, אתם נחשפים לאירורים קשים מאוד, אל תתבישו ותעזרו לעצמכם, אם לא תטפלו בזה זה לא ייעלם, זה תמיד מתפוצץ ואז המחירים שמשלמים הם כואבים מאוד".
בשיחה איתו עולה הכאב בכל מילה. הוא מתאר את זירת הפיגוע לפרטי פרטים, כאילו הזמן לא ריכך את הזיכרונות אלא רק חידד אותם עוד יותר. הוא מדבר על חושים שהתחדדו בצורה טראגית באותו לילה גורלי, ועל כך שכל מה שחווה נשאר בו כמו צלקות עמוקות ובלתי נראות. "הריח נשאר עד היום. אני מריח אותו כל הזמן," הוא לוחש כמעט, עיניו מתמלאות דמעות כשהוא נזכר.
מיד אחרי הפיגוע הוא חזר לביתו אדם אחר לגמרי; הוא השליך את המדים והנעליים במדרגות הבית, נכנס למקלחת, ושם ניסה במשך שעות, באובססיביות כואבת, לשטוף מעליו את הזוועה. "אשתי מצאה אותי אחרי שעות עם דם על הפנים, זה היה הדם שלי מהשפשופים. היא חשבה שאני נפצעתי, אבל זה היה ניסיון להתנקות ממשהו שאי אפשר באמת למחוק," הוא מסביר. מאז, הוא מתקשה להירדם בלילות, "כי ברגע שהשקט מגיע, הסיוטים, המראות והקולות מתעוררים לחיים, והכול חוזר אליי מחדש."
עופר, כמו שוטרים רבים, התבייש במצבו ולא שיתף אף אחד, בעבודה ניסה לשדר עסקים כרגיל, אבל שהיה חוזר לביתו, אחרי משמרות, הכל היה מתפוצץ, לילות ללא שינה, סיוטים והתפרצויות זעם וכעס, הפכו להיות חלק משגרת החיים. הוא הסכים ללכת לפסיכאטר פרטי כדי להבין ממה הוא סובל, וזה קבע כי מדובר בבפוסט טראומה קשה על רקע שירותו במשטרה. אך עופר סרב לקבל זאת, הוא פחד מהסטיגמה שתלווה אותו אם יודה שהוא סובל מפוסט-טראומה, פחד שיחשבו אותו לחסר מסוגלות, לא מתאים לשירות. הוא חשש לאבד את הכבוד ואת גאוות היחידה שהיו חלק בלתי נפרד מחייו. הוא רצה להוכיח לכולם ובעיקר לעצמו שהוא יכול להתמודד לבד, להמשיך להיות אותו לוחם אמיץ וקשוח שכולם הכירו. גם כאשר החליט בסופו של דבר לפנות לטיפול, עשה זאת בחשאי, הרחק מהמערכת שחשש שתפגע במעמדו ובתדמיתו. "נתנו לי כמעט 80 אחוז נכות נפשית, אמרו לי לעזוב את היחידה. הרגשתי כאילו העולם מתמוטט עליי. לא הסכמתי להאמין להם, חשבתי שהם טועים, שאני חזק מספיק לנצח את הדבר הזה לבד," הוא מספר בכנות מכאיבה.
