סא”ל (במיל’) אמיר גורן, בפי חבריו גורן. הוא קצין ולוחם בכל רמ”ח איבריו. גם בגיל 59 הוא ממשיך להתנדב לשירות מילואים בתפקידים הכי קרביים שיכולים להיות. מאז שירותו הסדיר ובמשך 30 השנים של אחרי, הוא תורם למדינה ושומר על ביטחונה, במגוון תפקידים ביחידות המיוחדות, אלה שעסוקות בלחימה בטרור.
כחייל סדיר, נפצע קשה בהיתקלות פנים אל פנים עם מחבלי חיזבאללה, חטף צרור בחלק גופו העליון, כאשר המחבל התקרב אליו כדי לוודא הריגה, השתלט עליו גורן ומאבק פיזי התפתח בינהם, עד הגעת שאר חברי הצוות שלו שחיסלו את המחבל. הוא נפצע קשה והוגדר כנכה צהל, אחרי שיקום ארוך, התעקש לחזור לצבא, והמשיך לשרת ביחידות המיוחדות.
אחרי עשרות שנים של מבצעים נועזים, אירועים קשים בהם איבדו את חייהם חברים ופקודים, החל לפתח תסמיני פוסט טראומה ברורים, אך לא הבין מה קורה לו. והחל לשלם המחירים כבדים במערכות היחסים עם ילדיו, בת זוגתו לשעבר וחברים. אבל עדיין לא קישר את התנהגותו חסרת הסבלנית, התוקפנית והכועסת לדברים שעבר עיו בשירות הצבאי.
מספר חודשים לפני ה 7.10 החל בעצת חבריו לבקש עזרה מאגף השיקום והחל תהליך של הכרה כמתמודד עם פוסט טראומה ואובחן עם תסמינים קשים.
בבוקר ה -7.10 הוא הוקפץ ביחד עם הצוות שלו ביחידת המשא ומתן המטכ”לי המורכבת מלוחמי עילית והחלו לנסוע לכיוון דרום, את מה שראו עינייו בכבישי הדרום, בבמיסת הנובה בחניון רעים ובקיבוצי העוטף, הוא לא מסוגל לעכל ולשכוח. אחרי עשרות ימי מילואים במלחמת חרבות ברזל, נשבר הלוחם האמיץ, ונפשו לא היתה מסוגלת עוד להכיל את מראות המלחמה.
עכשיו, מוקף בחברים ובני משפחה, מתחיל הלוחם הוותיק להודות בכל מה שהיה כתוב על הקיר כל השנים והתפרץ בצורה חריפה במלחמה. מכאן הוא מתחיל את הקרב שלו לחזור לחיים.
