דניאל גולדשטיין, לוחם וקצין מילואים, חזר מהשירות הצבאי עם פציעה כפולה – בגוף ובנפש. את הראשונה אבחנו מיד. את השנייה – הוא לא ידע אפילו לקרוא בשמה.
רק אחרי שנים של שתיקה, התרחקות, והתכחשות – התחיל להבין: הפציעה שלו לא נראית לעין, אבל היא חיה בכל תנועה, בכל תגובה, בכל דופק. "כל פעם שאני מתחיל לדבר על זה, הגוף מציף. זה כמו לגעת בפצע – כואב, אבל גם משחרר".
מהחיים בקצה – אל שקט מתעתע
את שירותו הקרבי תיאר דניאל כמרדף אחרי ערך עצמי. הוא תמיד רצה להיות ראשון, להוכיח את עצמו. אבל הרצון להיות בשדה הקרב גובה מחיר: "החיים הרגילים לא מדברים אליך יותר. הם נהיים עמומים".
רגע אחד שנחרט בו התרחש במבצע צוק איתן: "אני אומר לחבר, 'אתה לא פוחד למות יותר, נכון?' – והוא עונה, 'נכון'. וממשיכים לעבוד. זה השלב שבו כבר לא מפחדים. אתה הופך להיות קהה חושים".
הבידוד השקט והנפילה השקטה
הפציעה הנפשית לא באה באירוע אחד – אלא זחלה פנימה. ישיבה עם הגב לקיר, בחירת מקומות מבוקרים, לבסוף התרחקות מוחלטת מאנשים: "פשוט הפסקתי לפגוש אנשים. סיפרתי לעצמי שזה שקט, שאני מתבגר. אבל עמוק בפנים – פשוט כיביתי את עצמי". את מה שעבר תיאר כ"עשייה בלתי פוסקת כדי לא לעצור ולחשוב". כי כשעוצרים – נופלות המחשבות: "שאני לא שווה, שאני לא מספיק טוב".
מפגש עם מראה ועם משמעות
רק אחרי שבע שנים הצליח לתת שם לתחושות. רגע מכונן היה שיחה עם חברה ששאלה אותו: "אתה בדיכאון?" – ולא ידעתי מה לענות. נעמדתי מול המראה והבנתי שאני לא אוהב את מה שאני רואה". הוא יצא למסע. לא טיול – מסע נפשי ורוחני. מצא קול שהכיר בלגיטימיות של תחושותיו, ולראשונה נתן לעצמו תוקף: "כשאני מדבר, מישהו שומע. ונותן לעצמו תוקף".
להרגיש שמותר – המהפך
דניאל מתאר את הצורך בחברה שמאפשרת להרגיש כאב בלי להתבייש. "הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו" הוא מפתח להבנה: "לבנות נרטיב זה לפרק את 'אני דפוק' ל'סיפור עם התחלה, אמצע וסוף'. אבל בשביל זה צריך קודם להרגיע את הגוף".
מעגל חוזר – אבל עם מודעות
גם מלחמת חרבות ברזל לא עצרה אותו. הוא חזר למדים, הפעם מתוך הבנה וריפוי: "לא כדי לרדוף אחרי הריגוש, אלא כדי לתקן. ולהגיד לחיילים שלי: 'אני מצטער שצעקתי. זה הפחד שלי, לא שלכם'".
לספר, לשמוע, לרפא
"כן, אני מתמודד. כן, אני פצוע. אבל גם צומח. כי מי שלא נוגע – לא נרפא. ואני בוחר לגעת".
