המסע של פרידה חולי – מהפציעה האישית למנטורית שמרימה את פצועי צה"ל

פרידה נפצעה בתאונת אימונים בשנת 1988 כתוצאה מפליטת כדור שפגעה ברגלה הימנית. למרות הסכנה לאבד את הרגל, רופא מומחה הצליח לשחזר אותה, והיא המשיכה לחיים פעילים, ספורטיביים ודינמיים. במשך שלושה עשורים עסקה אך ורק בשיקום הפיזי, תוך הדחקה מוחלטת של הפגיעה הנפשית. "הייתי פרידה החזקה – רצה, שוחה, מסמר המשפחה – ולא הרשיתי לעצמי להודות שאני סובלת," היא מספרת. תחושות של בושה ואשמה גרמו לה להסתיר את ההתפרצויות, חוסר השקט והחרדות. גם מול בעלה וחברותיה היא מצאה תירוצים כדי להימנע ממפגשים והסברים.

ההתגייסות למילואים והטיפול בפצועים

מאז פרוץ המלחמה האחרונה, חולי משמשת כמנטורית ביחידת "ממשיכים בחיים" של חטיבת הנפגעים בצה"ל ומרכזת את הטיפול בפצועים בבית החולים שיבא. היא מלווה חיילים עם פציעות קשות, מתוך הבנה עמוקה לחוויותיהם – גם בגוף וגם בנפש. "אני תמיד אומרת להם – אל תישארו לבד עם הכאב. לכו לפסיכולוג, לכו לפסיכיאטר. הפציעה הנפשית לא פחות חשובה מהפיזית, ולדעתי אפילו יותר," היא מדגישה.

הדרך להכרה ולריפוי

ההכרה בפוסט טראומה הגיעה רק לפני כארבע שנים, בעקבות סדנת נשימות שחשפה מחדש את זיכרון הפציעה. משם החלה בתהליך הכרה באגף השיקום וטיפול מקצועי. "הפוסט טראומה תלך איתי תמיד, אבל היא לא על הגב שלי – היא לצידי," היא אומרת. חולי מודה כי שילמה מחיר אישי כבד על שנות ההדחקה – בבית, בזוגיות ובחברות – אך כיום היא בוחרת לחיות בשלום עם הפציעה ולרתום אותה כדי לעזור לאחרים.

המסר לפצועים

"אני אוהבת אתכם," היא פונה לחיילים הפצועים, "תהיו חזקים, ותדברו. אל תשאירו את הדברים בבטן. הנפש חשובה לא פחות מהגוף, ואם לא מטפלים בה – משלמים מחיר כבד."