לוי פרגר, בן 21, עזב את הכפר הקטן בהולנד ועלה לישראל לבדו – מתוך תחושת שליחות עמוקה. "הרגשתי שמשהו חסר לי… משהו בנפש. ואז הבנתי שזה קשור לדת, ליהדות, לישראל. החלטתי שאני רוצה להיות חלק מעם ישראל." לוי התגייס לסיירת נח"ל, עבר מסלול מפרך, הפך ללוחם בצוות חילוץ – ועם תחילתה של מלחמת חרבות ברזל, קפץ על המטוס הראשון לישראל. "לא הייתה שאלה בכלל. אני חוזר לצוות שלי. זה לא רק עניין של מדינה – זה עניין של אחים."
במהלך הלחימה, תפקידו היה לפנות פצועים מתוך שדה הקרב. "הגענו אחרי היתקלות… אתה נכנס עם הידיעה שאתה צריך להוציא מישהו חי – או לפחות לנסות." אחת התמונות שלא מרפות ממנו עד היום היא של חברו שאמר לו: "אם אני לא אגיע, תגיד לה שאני אוהב אותה."
אבל הקרב האמיתי התחיל כשחזר הביתה. לא חיכתה לו משפחה, לא שולחן עם אוכל חם. "אני חייל בודד. אין לי אמא שמחכה לי, אבא שמכין אוכל. אתה נכנס לדירה, שקט. התיק מונח בפינה, האפוד מאובק – ואתה לבד. אין כתף, אין מבט שמבין מה עברת."
לוי כמו חיילים וחיילות בודדים אחרים בישראל זוכים לתמיכה וליווי צמוד של תוכנית כנפיים של הסוכנות היהודית, קרן מיראז' ישראל ומשרד העלייה והקליטה
מאז החזרה משדה הקרב הוא מתמודד עם סימפטומים של פוסט טראומה – חרדה, נדודי שינה, דריכות יתר. "אני בוהה בלוח באוניברסיטה, והמוח שלי בעזה. בחדר מדרגות, במארב, במסוק." גם במרחב האזרחי הוא לא מוצא שקט: "ילד מפיל תיק בבית קפה – ואני חושב שזה מטען. הגוף מגיב כאילו אני בשטח." הוא ממשיך לחיות, ללמוד, לנשום – אבל בפנים, משהו קפוא. "המנגנון הרגשי נכבה כדי שאוכל לשרוד." לעיתים, טריגר קטן – מבט, שיר, ריח – מציף הכול מחדש. "ופתאום, בלי הכנה, זה שוטף אותי. כאילו הכול קורה שוב – רק שאין מסוק ואין אפוד. רק אני, פה, לבד."
אבל דווקא בתוך החושך, לוי מוצא עוגן אחד ברור: "הצוות שלי. הם האחים שלי. אני חוזר בשבילם – הם חוזרים בשבילי. כשאני שואל את עצמי למה אני פה שוב – זו התשובה. הם."
