בעוד שהחברה הישראלית ידעה לחבק את לוחמי המילואים ואת החיילים הצעירים בסדיר, ישנה אוכלוסייה שלמה שנמצאת תחת נטל בלתי פוסק, לעיתים רחוק מהעין הציבורית: אנשי הקבע. שנתיים לתוך המלחמה, סגן-אלוף טל אשכנזי, מפקדת מכון הקבע של צה"ל, משרטטת תמונה מורכבת של חוסן לצד שחיקה עמוקה, ומסבירה מדוע הקרב האמיתי מתחיל לפעמים דווקא כשחוזרים הביתה.
"אף אחד לא בחר את זה ככה"
עבור משפחות רבות בקבע, המלחמה הנוכחית טרפה את הקלפים. אשכנזי מסבירה כי גם משפחות שהיו רגילות להיעדרויות כרוניות, לא היו מוכנות לעצימות ולמשך זמן כזה. "אף משפחה בקבע לא בחרה את זה ככה," היא אומרת בכנות. "החוזים הזוגיים והמשפחתיים נשברו אצל כולם. המחירים הם אדירים."
לדבריה, הקושי מחלחל עמוק אל הילדים, שחווים תחושת נטישה סמויה: "עבור הילד בן השבע שלא ראה את אבא שלו שנתיים… התחושה היא לפעמים שאותו בן זוג, למרות שהילד בוכה, לובש מדים ויוצא מהבית. הוא חוזר אחרי פרק זמן קצר או ארוך, וגם כשהוא חוזר – הוא פחות נוכח. לפעמים התחושה של הילד היא שאבא בחר בילדים האחרים שלו – אלה עם המדים."
החזית השנייה: זוגיות תחת אש
השיחה עם אשכנזי חושפת כי הפגיעה אינה רק בפרט, אלא ב"יחידה" הזוגית. בני הזוג של אנשי הקבע מנהלים חזית מאתגרת לא פחות, לעיתים תוך פגיעה בקריירה האישית שלהם ובבריאותם הנפשית, ללא אותה הכרה ציבורית לה זכו נשות המילואים.
"הן באמת לוחמות בשתי חזיתות שונות," מסבירה אשכנזי. "אחרי שנתיים כל כך אינטנסיביות, קשה לזכור מה היה לפני. אנחנו מנסים ליצור קשרים ראשוניים דרך 'יומני משפחה' – יומיים שבהם אנחנו מנסים לחבר בין שני עולמות, להתחיל לדבר שפה משותפת על מה הוא עבר ומה היא עברה."
המלחמה בסטיגמה: הדרגות על הספה
אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא "שבירת הקרח" מול מפקדים בכירים. בארגון היררכי שבו עוצמה ושליטה הם ערכי יסוד, פוסט-טראומה או חרדה נתפסות לעיתים כפגם בייצור. אשכנזי מתארת את הבלבול שנוצר כשהדרגות פוגשות את החרדה: "חרדות יש גם לאנשים בטי-שירט, אבל כשיש לך דרגות רציניות על הכתף, זה עושה מורכבות גדולה יותר."
"בטראומה יש בושה גדולה. כגבר, כקצין, התחושה ש'אני חלש, אני פגיע'. פתאום אתה חווה חוסר שליטה על הגוף – תסמיני חרדה, קושי לישון. אדם מנסה לפתור את זה קודם כל עם עצמו."
כדי להתגבר על כך, המכון פועל בשיטה פרואקטיבית. אשכנזי לא מחכה שהטלפון יצלצל; היא מרימה אותו בעצמה. "אני לא מאמינה בלשבור הגנות, אלא בלפתוח דלת. אני אומרת להם: 'בוא, הארון התבלגן, בוא נסדר קצת את הבגדים'. בסוף הם נכנסים בדלת."
חוסן וצמיחה: להסתכל לכאב בעיניים
למרות "הרי הכאב" עליהם היא מדברת, אשכנזי מזהה בתוך המשבר הזדמנות לצמיחה פיקודית ואנושית יוצאת דופן. החוסן הישראלי, לדבריה, אינו טמון בהכחשת הכאב, אלא ביכולת לקום ממנו יחד.
"אני אופטימית ומוכנה לגעת בכאב," היא מסכמת. הצמיחה מגיעה דווקא מהמקום שבו המפקד מסכים להיות פגיע: "המפקדים שמגיעים לטיפול אומרים: 'אני מפקד הרבה יותר טוב עכשיו'. זה מפקד שמסוגל להסתכל בעיניים של פקוד שלו ולשאול באמת לשלומו, בלי לפחד מהתשובה. מי שחווה טראומה ויודע לזהות אותה על עצמו, מרכיב 'משקפיים אחרות'. פתאום הוא רואה את הפקודים שלו אחרת, והם מזהים את זה אצלו ומרגישים בטוחים לפנות."
החוסן, לפי אשכנזי, הוא המעבר מבושה ללגיטימציה. כשקצין בכיר נרדם בחדר המתנה של המכון עם דרגותיו, הוא לא רק נח – הוא מסמן לכל הצבא שמותר להיות אנושי, וזו אולי התרופה החזקה ביותר לפוסט-טראומה.