אל בסיס הרבנות הצבאית 'שורה' הגיעו מאז תחילת המלחמה למעלה מ 1200 גופות וחללים, בהמשך עברה מלאכת הזיהוי למרכז הלאומי לרפאוה משפטית 'אבו כביר'. אגף החקירות במשטרה ביחד עם רופאים, מתנדבי זק"א ומומחי זיהוי מצה",ל עסקו חודשים ארוכים במלאכת זיהוי הקורבנות. ששי ששון, חוקר ביחידת להב 433 המשטרתית היה חלק מצוות חוקרים שהתגיסו למשימה ומספר בכנות על המחירים הנפשיים העצומים עד הרגע שאובחן עם פוסט טראומה קשה.
"לקחתי את זה כמשימה לאומית," הוא מספר. "עשיתי את מה שצריך לעשות. פעלתי בצורה מאוד טכנית, מאוד רובוטית. ניתקתי את הרגש. הוא לא היה מחובר אפילו לשנייה." ביום הראשון הוא עוד לא ידע לאן הגיע. אחר כך כבר הבין אבל עוד לא עיכל: "אני זוכר את הנסיעות לשם. שומע מוזיקה, מדבר עם חברים. מנותק. מגיע למשמרות – בעיקר לילה . אין רגש. יש רק מטרה אחת: לזהות, לקבור, להחזיר למשפחות."
אשתו שמה לב ראשונה. אמרה שכדאי לדבר עם איש מקצוע. "המשטרה גם אמרה – תתחילו לדבר עם קציני מערך הנפש. אבל אני עוד הייתי במוד של משימה. הדחקתי הכול. התרכזתי במה שצריך לעשות. לא נתתי מקום לנפש. פשוט לא."
אבל בבית – היא לא נתנה לו מנוחה. הריח של שוּרָה ליווה אותו. "המדים שלי הסריחו. ריח שאי אפשר להסביר. הייתי מוריד אותם עוד לפני שנכנסתי הביתה, רץ למקלחת. ובבית? שיחות שטחיות עם אשתי, עם הילדים. לא משתף. מעביר את היום."
ואז באה ההתפרצות
"אחרי שהכול נגמר – פשוט התפוצצתי. התקפי חרדה, בכי, זעם, נדודי שינה, פלאשבקים. אני מריח את שוּרָה במחסן, באוטו. ברחוב, אני רואה קבוצה של אנשים ובתוכם עומדים גופות שזהיתי אותם. הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי."
אשתו, שני, לא מוותרת. דוחפת לטיפול, להערכה פסיכיאטרית. והוא – נבהל. "אמרתי, מה פסיכיאטריה עכשיו? זאת תקופה, זה יעבור. קיבלתי אבחנה של פוסט טראומה – וסירבתי לקבל אותה. לא לקחתי את הכדורים. הדחקתי הכול."
אי אפשר להדחיק לנצח
"אני מתפקד מעולה בעבודה. מקבל תיקים, פותר, חוקר. אבל בבית? מתמוטט. ימים שלמים לא יוצא מהמיטה. אני לא מצליח להכיל את הילדים, את הרעש, את השגרה. אני בורח – לעבודה, לחו"ל, מעצמי."
שלושה ילדים קטנים – והוא מרגיש שהוא לא מסוגל להיות שם בשבילם. "הם נדבקים אליי, ואני לא מצליח להכיל. אני לא מסוגל ללכת איתם לגינה. לא מסוגל לשמוע בכי. אני בורח."
רק אחרי חודשים של הכחשה – הוא מתחיל להבין. "נפל לי האסימון. שיש לי פוסט טראומה. ואני חייב לטפל בזה. כי אחרת – הכול יקרוס. הבית, הילדים, הזוגיות. הכול."
הוא נכנס לטיפול אינטנסיבי. כדורים, פסיכולוג, קבוצות תמיכה, חוות חוסן. "התחלתי לנהל את זה. לא שזה נעלם – זה לא. אבל הבנתי שאני זה לא הפוסט טראומה. אני יכול לחיות לצידה."
אבל הדרך קשה. רעש מטריף אותו. הוא הולך עם אטמים. פלאשבקים מגיעים פתאום, באמצע שום דבר. "יש כדור SOS שתמיד אצלי בתיק. ואם לא – אני פשוט מחכה שזה יעבור. לפעמים רק מגע של אשתי, רק החזקה של הידיים שלה – זה מה שמחזיר אותי."
ועדיין, אפילו לדבר על מה שהיה – כמעט בלתי אפשרי. "מה שהיה בשוּרָה – נשאר בשוּרָה. אי אפשר להעביר את זה. גם עם החברים שהיו שם – לא מדברים על זה. אי אפשר."
אבל הוא כן בחר לחשוף. בפוסט ברשת, בשיחה, במדים. "לא כדי שירחמו. להפך – אל תרחמו. זה הכי קשה. אני לא מסכן. אני פצוע. אני בשיקום. וזה תהליך."
