50 שנה למלחמת יום הכיפורים – בישראל, עשרות אלפי משפחות מתמודדות עם הקשיים והמורכבות, בהם אחד ההורים מתמודד עם פוסט טראומה. בשמת ושירז בשיחה כנה ורגישה מספרות כל אחת על החיים לצד אב שחזר ממלחמת יום הכיפורים עם פציעה שקופה אבל מאוד נוכחת אשר השפיעה על כל מסלול חייהן.
“אני סוחבת את הצלקות הפנימיות שלי שכל דור שני נושא איתו. זה לגדול בעולם, שאתה כל הזמן בהיכון. אני נלחמת מלחמה שלא הייתי בה. אני כאילו כל הזמן בצריח הזה של מה הולך לקרות, איזה דבר מחכה לי, מה אני אקום בבוקר, מה מחכה לי היום? כאילו זה מאוד לא אני. זה ממש זה ספיחים שאני נושאת על הגב שלי שהם לא שלי ועכשיו כל העבודה שלי היום זה להפריד את זה ממני ולהגיד זה לא שלי, אני לא רוצה לקחת את המטען הזה. זה מטען חורג שאני לא מוכנה לקחת אותו”
“כל המעגל הסובב , שמלווה את הפוסט טראומטי שנמצא לידו ביום יום, סופג את הטראומה המשנית והוא מוגדר כפוסט טראומה משנית. הביטויים או ההשפעות של זה על התפקוד יכולות כמובן להשתנות אצל כל אחד. כמו בכל, פגיעה פוסט טראומטית”
“אני זוכרת שתיקה מוחלטת. גם כילדה אף אחד לא דיבר איתי על זה מעולם לא בבית, בבית ספר, לא בקיבוץ, לא ידעו איך לאכול את זה עכשיו. אני חיה בתוך הבית, אז אני יודעת שמשהו קורה. אבל אין לי שום מבוגר שיתווך לי את הדבר הזה, ומאוד מהר גם התפקידים מתהפכים. זאת אומרת, ככל שאני גדלה, אז אני כבר הופכת להיות סוג של מטפלת בהורים שלי . שהייתי בת 19 זה היה אשפוז הראשון של אבא שלי במחלקה פסיכיאטרית כי לא ידעו כבר מה לעשות איתו. אפשר היה לתת טיפול אחר, לתת שיקום כמו שצריך, אבל אף אחד לא ידע מה זה הדבר הזה. כשהוא הגיע לשם פעם ראשונה, הוא התחיל בכל השעות של הריפוי בעיסוק לצייר טנקים שרופים. אני ממש זוכרת את הציורים האלה. 19 שנה אחרי המלחמה, הרופאים שם התחילו להגיד שיש קשר בין מלחמת יום כיפור למצב הנפשי שלו.”
