ב־7 באוקטובר משפחת גולדיס התגייסה כולה. תשעה בני משפחה יצאו לחזית וחזרו שלמים בגוף. אבל שריה, לוחם מילואים ביחידת יהל"ם, חזר אחרת.
המראות שראה במנהרות עזה ליוו אותו הביתה, ובהדרגה התברר שמדובר בפוסט טראומה.
הנקודה שבה כבר אי אפשר היה להתעלם הגיעה כשאשתו, יובל, תיארה מציאות של הסתגרות, חוסר תפקוד ומחשבות אובדניות. אז קיבלו ההורים, מירי וגדעון, החלטה ברורה ביחד עם שריה ואישתו יובל, לא מסתירים יותר. "לשמור סוד זה סתם אנרגיה מבוזבזת", אומרת מירי. השיתוף הפך את המשפחה כולה לרשת תמיכה.
אחד הקשיים הגדולים עבור הורים למתמודדים עם פוסט טראומה הוא הפחד לטעות. "בהתחלה ממש הלכנו על ביצים", מספר גדעון. "אתה מפחד להגיד משהו שיפגע".
"לא ידענו מה זה פציעה שקופה, מה זה פוסט טראומה, אז החלטנו ללמוד את זה. קראנו לכל בני המשפחה, הזמנו פסיכולוגית מומחית שנתנה לנו כלים להבין מה עובר על שריה. פוסט טראומה פוגעת בכל המשפחה ולכן כולם התגייסו לעזור".
מתוך הצורך להבין איך נכון להיות שם, הצטרפו השניים לסדנת הורים של עמותת המעגל. שם פגשו הורים מכל קצוות החברה וגילו שברגע שמדברים על פציעה שקופה, ההבדלים נעלמים. "יש הרבה יותר משותף משונה", מתארת מירי.
בסדנה קיבלו כלים מעשיים להתמודדות יומיומית: איך לפעול בזמן התקף, מתי להתקרב ומתי לתת מרחב, ואיך לנהל שיח שלא סובב רק סביב הטיפול והתרופות.
אחד הכלים המשמעותיים היה הכלל: כשהבן יוזם – לא מסרבים.
הכלל הזה יושם כששריה הציע לאביו להצטרף אליו לקורס ריתוך. "בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו שאני בא", מספר גדעון. מאז הם נוסעים יחד פעם בשבוע, לומדים מקצוע, מדברים בעיקר על ריתוך ולא על פוסט טראומה. "אני שם כחבר, לא כמטפל", הוא אומר.
היום, מירי וגדעון כבר לא פועלים מתוך פחד. הם לא "הולכים על ביצים", אלא מזהים סימנים ויודעים לתת גב. "זה לא אובדן של הילד שהיה", מסכם גדעון. "זו טרנספורמציה. ממנו יכול לצאת משהו גדול וטוב יותר".