"אני סוחב על הגב כבר שנים משקולת ענקית כאילו יכולתי למנוע את החטיפה של חבריי ללבנון"

יולי 2006. גבול הצפון בוער. ניר ליאון, קצין מילואים צעיר, חש תחושת בטן רעה בליל הסיור האחרון לפני חילופי המשמרות. שעות לאחר מכן, החשש הפך למציאות קשה. אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל  נחטפו, שלושה חיילים נהרגו, ומלחמת לבנון השנייה פרצה. ניר לא נפצע פיזית, אבל הפציעה השקופה לא הפסיקה לדמם. "אני שלם לגמרי. מדבר ברור, מסתכל לאנשים בעיניים. אבל מבפנים אני שבור."

במשך שלוש שנים ניר המשיך בשגרה. עבד במשרד הביטחון, חי עם זוגתו אדר, אך סבל מהתקפי חרדה, נדודי שינה ותחושת אשמה עצומה. "לא הבנתי שזה אשמה. אתה נוסע עם תיק מאוד כבד על הגב, כאילו אני גרמתי למלחמה."

רגע השבר הגיע כשישב יום שלם על הספה ובכה. אדר ישבה לידו, חסרת אונים. "אין לה מה לעשות עם זה, רק ללטף. שם הבנתי שאני צריך עזרה." הוא פנה לפסיכולוג, רבע שעה בתוך הפגישה קיבל את האבחנה: פוסט טראומה. "סוף סוף ראיתי את הפיל. הבנתי שיש לו שם."

המסע להכרה היה ארוך ומתיש. תשע שנים, שתים-עשרה ועדות רפואיות, אין סוף תחקירים. במקביל, ניר ניסה לשקם את עצמו – אך מצא שהבירוקרטיה לעיתים מכאיבה לא פחות מהזיכרונות.

התקווה חזרה לחייו עם עמותת ריסטארט, שהוקמה על ידי פצועי צה"ל למען פצועים. "מצאתי שם אנשים שבאמת מבינים. חבר'ה מדהימים. פתאום אתה מרגיש שייך." הוא הצטרף למייקרס שמפתחת פתרונות מותאמים לפצועים, פיזיים ונפשיים כאחד.

היום, ניר בן 45, נשוי ואב לשלושה, מוביל את מחלקת המייקרס ומסייע לפצועים אחרים ובכך – גם לעצמו. "אתה לא חוזר להיות מי שהיית, אבל אתה יכול להיות משהו אחר. אולי אפילו טוב יותר."

המסר שלו פשוט, אך חד: "פוסט טראומה היא פיל בחדר. אם לא תסתכל עליו – הוא יטרוף אותך. אבל אם תיתן לו שם, אם תכיר בו – אפשר להתחיל לחיות מחדש".