חנוך דאובה, אלוף משנה בצה"ל, מקבל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה – הוא לא מהאנשים שראו את המלחמה מרחוק. הוא היה שם. עמוק בפנים. בטנק שחטף ארבע פגיעות ישירות מבטן בינת ג'בל. הוא יצא פיזית – פצוע, מדמם – אבל עומד. תשעה ימים אחרי שכמעט נהרג, חזר לפקד על פלוגתו. "חשבתי שזה מאחוריי. שאם אני מתפקד, סימן שהכול בסדר," הוא אומר. "אבל בעצם, המסך שלי כבה. מבפנים הכול שרף.
חנוך יודע שזה לא מובן מאליו. הוא מדבר על כך בפשטות, אבל גם בכאב. "בצה"ל מתחילה להיווצר פתיחות. אבל עדיין, מפקד עם פוסט טראומה זה משהו שלא מדברים עליו. זה קיים, אבל בלחישה. לא תראה אלוף בפורום מטכ"ל שאומר בגלוי – 'אני מטופל'. וזה חייב להשתנות."
כיום, חנוך מדבר על הפוסט טראומה בגלוי – לא כדי לנפנף בדגל, אלא כדי לפתוח דלת לאחרים. "אני לא פחות קצין. אני פשוט פצוע. בדיוק כמו מי שאיבד רגל. זה פשוט מקום אחר בגוף. זה לא הופך אותי לחלש. להפך."
ללוחמים שחוזרים מהקרב, יש לו מסר ברור: "תדברו. אל תחכו שזה יעבור. אם אתם לא ישנים, אם אתם עצובים, אם אתם מתנתקים – לכו תבדקו. תטפלו. אל תחכו עשר שנים, כמוני. תתחילו עכשיו."
ולמשפחות, לחברים: "תהיו ערניים. אבל לא חודרניים. מי שחוזר מהמלחמה – חוזר אדם אחר. לפעמים צריך פשוט לשבת לידו. לפעמים צריך לשאול. לפעמים צריך פשוט להיות שם. בלי שיפוט."
