מי-גל אבינועם הייתה מפקדת טירונים, עם חלום לפרוץ דרך לנשים בצה"ל. היא הייתה מסומנת לגדולות, אבל אז, בלילה אחד באוקטובר 2000, חייה השתנו ברגע. "היינו בדרך לבסיס כשבקבוק תבערה נזרק לעבר האוטובוס שלנו. פגיעה ישירה בראש. הכול הפך לשחור," היא מספרת. "באותו רגע, לא ידעתי אם יהיה לי מחר."
היא הייתה פצועה קשה. "בהתחלה ניסיתי להבין מה קורה. אחר כך הגיע הכאב – כאב בלתי נסבל." אבל הכאב הפיזי היה רק ההתחלה.
"הייתי לבד במערכה – אבל לא ויתרתי"
השיקום היה מפרך, אבל מי-גל לא ציפתה לקושי הגדול באמת – הבדידות. "לא היה ניסיון ליצור איתי קשר. אף אחד לא שאל מה אני צריכה. המערכת פשוט השאירה אותי מאחור. לא היה אז מקום לנשים פצועות. הלילות היו קשים. הסיוטים חזרו שוב ושוב. הייתי שומעת את הזכוכיות נשברות, רואה את הרגע של הפגיעה שוב ושוב. אנשים המשיכו בחייהם, ואני הייתי תקועה במקום, בודדה מול השדים שלי ". אבל למרות הבדידות, היא סירבה להיכנע. "בכל פעם שנפלתי, ידעתי שאני חייבת לקום. לא נתתי לעצמי לשקוע, גם כשהיה הכי קשה."
"רציתי להיות נורמלית, אבל הפציעה לא נתנה לי – אז למדתי להפוך אותה לכוח"
"למדתי, התחתנתי, הפכתי לאמא. רציתי חיים רגילים. אבל הפציעה הייתה איתי בכל רגע. בכל צעד. כל הצלחה לוותה בכאב, בכל הישג היה מאבק. הפוסט-טראומה הפכה להיות חלק מחיי. "בהתחלה זה היה בלתי נתפס. קולות חזקים הפילו אותי, פלשבקים שיתקו אותי. זה לא עבר. רק הלך והתעצם. אבל במקום לברוח, התחלתי להסתכל לפחד בעיניים."
"הילדים שלי ראו אותי ברגעים הכי קשים – והם נתנו לי כוח לקום"
כאמא לשלושה ילדים, האתגרים לא הסתיימו. "הבכור שלי חווה אותי בתקופות הכי חשוכות שלי. הוא ראה אותי נשברת, הוא ראה אותי מתמודדת עם התקפים, עם זעם שהתפרץ בלי שליטה. לא תמיד הייתי אמא שהייתי רוצה להיות. לא רציתי שהילדים שלי יחיו בשקר. אני מספרת להם את האמת. אני מראה להם שגם כשנופלים – אפשר לקום. הם גאים בי. ואני גאה בהם."
"במקום לשקוע – החלטתי להילחם"
מי-גל הבינה שהיא לא לבד. "פגשתי נשים כמוני – שנאבקות. ואז הבנתי שאני יכולה לעזור. וכשהתחלתי לעזור לאחרות, גם אני התחזקתי. ברגע שהפסקתי להסתכל רק על הכאב שלי, גיליתי כוח שלא ידעתי שיש בי."
היא ייסדה קבוצות תמיכה הנשים 'עכשיו אני' בארגון נכי צה"ל. "אנחנו לא לבד. יש לנו אחת את השנייה. יש לנו כוח. כל אחת מאיתנו יכולה להיות השראה למישהי אחרת."
"הפציעה לא מגדירה אותי – אני מגדירה אותה"
היום, בגיל 44, מי-גל במקום אחר. "אני כבר לא נותנת לפציעה לשלוט בי. יש ימים קשים, יש נפילות. אבל אני תמיד ממשיכה. אני לא אותו אדם שהייתי לפני הפציעה – אני חזקה יותר. אני מזהה אותו כשהוא מגיע, אני לוקחת נשימה, ואני נלחמת. לא מתוך פחד – אלא מתוך כוח."
ולמרות הכול, היא מסכמת: "אני לא יודעת מי הייתי לולא הפציעה. אבל אני יודעת מי אני היום – ואני גאה בזה. ואם הסיפור שלי יכול לתת תקווה למישהי אחרת – אז כל המסע היה שווה את זה."
