הפציעה השקופה של מאי: אשמה, וסיוטים מהטבח בחוף זיקים

"אני רואה את זה כל לילה כשאני עוצמת עיניים," היא אומרת בקול שקט. "זה לא סרט, זה לא חדשות. זה קרה באמת. ואני הייתי שם – לא פיזית, אבל הנפש שלי הייתה שם. והיא לא חזרה משם עד היום." כך נראית פציעה שקופה של מי שנחשף למראות קשים

"הכול קרה מול העיניים"

בלילה שבין ה-6 ל 7 באוקטובר, היא התייצבה למשמרת רגילה. השעה הייתה קצת אחרי שלוש לפנות בוקר כשהתמונה על המסכים התחילה להשתנות. משהו לא היה שגרתי בתנועת הסירות מול חוף זיקים. היא דיווחה, ביקשה לוודא, אבל המערכת טרם הבינה את ממדי האירוע.

"בהתחלה חשבתי שאלה אולי דייגים. אבל מהר מאוד ראינו שהסירות מתקרבות מהר מדי, בזווית לא רגילה. ואז זה התחיל – הפיצוצים, הירי, האנשים שרצים על החוף. כל זה על מסך אחד גדול מולך, ואת רק צועקת ‘תעצרו אותם’, אבל אין למי."

ברגעים ההם, מערכת הירי מרחוק – שאמורה לאפשר תגובה מהירה – נוטרלה. "זה הכי קרוב לחוסר אונים שאפשר להרגיש," היא מתארת. "את רואה את המחבלים, את האנשים נופלים, ואין לך דרך לעשות כלום. זה כמו לצרוח בתוך מים – אף אחד לא שומע אותך."

"המצלמות היו בשחור־לבן – מזל שככה"

הדקות נמתחו לנצח. כל פריים נצרב לה בזיכרון. "אני זוכרת מחבל אחד שעמד ליד ג'יפ. אני זוכרת איך הוא הניף את הנשק. אני אפילו זוכרת את הדרך שבה הוא הלך. אני מודה על דבר אחד – שהמצלמות היו בשחור־לבן. אם הייתי רואה את זה בצבע, עם דם, עם פנים… אני לא חושבת שהייתי עומדת בזה."

מאותו בוקר, מאי כבר לא מצליחה לראות מסכים. אפילו סרטונים שגרתיים ברשתות החברתיות גורמים לה להיבהל. "זה מדהים איך הגוף מגיב," היא אומרת.

"הטראומה שלי לא פחות אמיתית"

מאי מדברת בגלוי על מה שהיא מגדירה "טראומה של צפייה". היא יודעת שיש מי שמתקשים להבין איך אדם יכול לפתח פוסט טראומה מבלי להיות בשטח עצמו. "זה משהו שאנשים לא מבינים – אתה לא צריך להיות פצוע או לראות דם בידיים כדי להיפגע," היא מסבירה. "כשאת רואה בן אדם נורה מולך, גם אם זה דרך מצלמה, המוח שלך לא יודע להבדיל. הוא שומר את זה אותו דבר. הגוף מגיב אותו דבר. זה כאילו את היית שם."

בעיניה, זהו אחד השיעורים הקשים של השביעי באוקטובר – שגם מי שישבו מאחורי המסכים, אנשי שליטה, תצפיתניות, בקריות – נשאו על גבם את הזוועה בדרכם השקטה. "אנחנו היינו ‘העיניים של הצבא’. אבל אף אחד לא דיבר על זה שאנחנו גם היינו הלב של כל מה שקרה. ראינו הכול. שמענו הכול. את הצעקות בקשר. את הירי. את הדממה אחרי. וכל זה נתקע לך בראש. לנצח."

"זה קרה במשמרת שלי"

יותר מהכול, מאי נושאת אשמה. "אני מרגישה אשמה, כי זה קרה במשמרת שלי," היא אומרת ודמעות נקוות בעיניה. "יש משפחות שלא שלמות היום – והם נהרגו כשאני הייתי על המסך. זה לא משנה שהמערכת לא פעלה, שאני לא יכולתי לעצור את זה – זה עדיין מרגיש כאילו זה באחריותי."

לאורך חודשים ניסו מפקדים, פסיכולוגים וקרובים לשכנע אותה אחרת. אבל התחושה לא מרפה. "אני לא יכולה להגיד לעצמי ‘לא אשמתך’. כי אני מרגישה אשמה גם בשביל הבנות שישבו איתי, וגם בשביל אלה שהיו אמורים להגן עליהם. זה כאילו כולם נפלו לי בין האצבעות."

בפאנל ציבורי שבו השתתפה לאחרונה, פנתה אליה אם שכולה וביקשה לפגוש אותה. מאי סירבה. "לא יכולתי לעמוד בזה. איך אני מסתכלת לאמא בעיניים ואומרת לה – הילדה שלך נהרגה בזמן שאני הייתי במשמרת?"

"אני רוצה לחזור להיות מאי שהייתה לפני"

מאז היא מנסה לבנות את עצמה מחדש. לאט, בזהירות. היא נמצאת בתהליך שיקומי בחווה טיפולית, מנסה להחזיר לעצמה את הביטחון לצאת מהבית, ללמוד, לעבוד. "אני מנסה ללמוד לנשום שוב," היא אומרת. "יש ימים שאני מצליחה, ויש ימים שאני רק רוצה להיעלם. אבל אני נאחזת בתקווה. אני רוצה להרגיש חיה שוב. לא רק שורדת." החלום שלה פשוט – שגרה. "לקום בבוקר בלי פחד. בלי רעש בראש. בלי התמונות. אני לא רוצה להישאר מאי החדשה – זו העצובה, החרדה. אני רוצה לחזור להיות מאי שהייתה לפני השביעי באוקטובר."

"לא היינו בשטח – אבל גם אנחנו נפצענו"

הסיפור של מאי רייס הוא תזכורת כואבת לעומק הפציעה הבלתי נראית של אנשי המסכים. אלו שראו את הכול בזמן אמת, ולא הצליחו להתערב. "אנחנו לא היינו בחוף," היא אומרת. "אבל היינו שם. הגוף שלי שם עד היום. וזה חשוב שאנשים יבינו – טראומה לא נמדדת לפי מרחק מהזירה. היא נמדדת לפי מה שהלב ראה, ומה שהנפש לא מצליחה לשכוח."