"זה קרה במשמרת שלי, אנשים נטבחו בחוף זיקים"

היא לא הייתה בשדה הקרב, אבל היא ראתה את התמונות ושמעה את הקולות. מאי קרייס, שירתה כבקרית שליטה ימית בבוקר ה- 7 באוקטובר. המצלמות של החמ"לשלה השקיפו לעבר הגבול בעזה על חוף זיקים. מאי מביאה את סיפורם של מי שמשרתים בחמל"ים, טייסי הכטב"מ, אנשי המודיעין, שרואים ושומעים את המראות של שדה הקרב, אבל לא נמצאים בתוכו ונושאים איתם זכרונות קשים וטראומות. מאי מלווה על ידי יחידת תל"מ של חטיבת הנפגעים בצה"ל

"היא סיימה משמרת לילה כשמול עיניה, דרך המסכים, החלה להיחשף המציאות הבלתי נתפסת של חדירת המחבלים לחוף זיקים. "כל חוף זיקים, מהרגע שהסירות נכנסו עד שהכול קרה – ראיתי הכול," היא מספרת. "רציתי לעזור, להציל, אבל לא היה לי מה לעשות. אתה רק רואה, לא יכול לירות, לא יכול לעצור כלום."

באותו בוקר מערכת הירי מרחוק נוטרלה, ומאי – יחד עם שאר הבקריות בחמ"ל – נותרו חסרות אונים מול התמונות הקשות שנפרשו מולן. "זה לכבול לך את הידיים," היא מתארת. "את רואה את המחבלים, את האנשים שרצים ונופלים אחד אחרי השני – ואת לא יכולה לעשות כלום."

היא לא הייתה שם פיזית, אבל חוותה הכול דרך המסכים, דקה אחר דקה, קרוב יותר מכל עד ראייה. "אנשים לא מבינים כמה זה חודר פנימה גם כשאת רק רואה. כשאת צופה בזה דרך מצלמות, את שם. הגוף שלך שם. המוח שלך שם. הכול נצרב לך בראש," אומרת מאי. "מי שחושב שטראומה היא רק למי שהיה בשטח, טועה. אני ראיתי את זה דרך המסך – ואני חיה את זה כל יום מחדש."

מאז אותו יום, מאי חיה עם פוסט טראומה קשה. היא נמנעת מלראות כתבות על חוף זיקים, חוששת לדעת מי היו ההרוגים, ומתקשה לצאת מהבית. "אני מפחדת לישון, מפחדת מקולות של אופנועים, ממסוקים. הגוף שלי דרוך כל הזמן, כאילו עוד רגע זה קורה שוב."

אבל יותר מהכול, היא סוחבת אשמה. "אני מרגישה אשמה. כי זה קרה במשמרת שלי. יש משפחות שהיום יושבות בשולחן שבת לא שלמות – והם נהרגו במשמרת שלי. לבוא ולהגיד לי 'את לא אשמה' זה לא בסדר. כי אני מרגישה אשמה, גם בשביל הבנות שהיו איתי וגם בשביל המפקדים שלי."

תחושת האשמה הזו מלווה אותה גם כשהמערכת מנסה לשכנע אותה אחרת. בפאנל שבו השתתפה לאחרונה, אם שכולה ביקשה לפגוש אותה – אך מאי סירבה. "זה יותר מדי להרגיש אשמה," היא אומרת. "איך אני יכולה להסתכל לאמא בעיניים ולהגיד – במשמרת שלי הילדה שלך נהרגה?"

כעת, שנתיים אחרי, מאי מנסה למצוא דרך לריפוי. היא מתחילה תהליך שיקומי בחווה טיפולית ומקווה לאט לאט להשיב לעצמה שליטה. "החלום שלי זה לקום בבוקר, לצאת מהבית, לעבוד, ללמוד. אני לא רוצה להישאר מאי החדשה – זו שעצובה, עייפה ומפחדת. אני רוצה לחזור להיות מאי שהייתה לפני השביעי באוקטובר."

סיפורה של מאי הוא תזכורת כואבת לכך שטראומה איננה תלויה במרחק מהזירה. גם מי שצפה, שמע או עקב מרחוק אחרי הזוועות – נושא איתו את הכאב, את התמונות ואת האשמה.