הנקודה שבה הכול השתנה הייתה ערב טקס יום הזיכרון. "ביקשו ממני לכתוב כמה מילים על המפקד שלי שנהרג. ישבתי בשלוש בלילה, בפעם הראשונה, וכתבתי את הסיפור שלי. פחדתי. רעדתי. אבל כשהקראתי את זה בטקס – החיים שלי השתנו."
מאותו רגע, עמית הבין: הכתיבה לא רק פורקת – היא בונה מחדש את הסיפור. "במשך שנים הסיפור שלי היה מפורק. מלא אשמה, בלבול, כאב. כשאתה כותב, אתה פתאום שם את זה על ציר זמן, אתה נותן לחוויות צורה. זו דרך להשיב לעצמך שליטה."
עבור פצועים רבים, זיכרונות טראומטיים לא מעובדים נשארים כמו גושים אפלים בתודעה. הכתיבה, כך עמית מסביר, מאפשרת להרחיק את הסיפור מהגוף – ולהתבונן בו מבחוץ: "כשזה על הדף – זה לא בתוכך. אתה כבר לא רק הקורבן של הסיפור, אתה זה שכותב אותו."
את הגישה הזו הוא מתרגם גם לפעולה. בעמותת "רסיסים", הוא מלווה דוברים בתהליך הכתיבה שלהם. הם כותבים את סיפורם – לא כהתמודדות אומנותית, אלא ככלי נפשי. "אנשים שלא דיברו שנים מקריאים טקסט שכתבו, ומישהו אחר אומר להם: 'גם אני מרגיש ככה'. זה ריפוי. זו שייכות."
אבל יש גם אזהרה: לא כל פצע אפשר לפתוח מיד. "אני מזמין אנשים לכתוב על 70% מהכאב. משהו שאפשר לגעת בו. לא הכול בבת אחת. גם כתיבה היא מסע."
במהלך אחת הסדנאות ליווה עמית צעיר שאיבד את אחיו בלחימה. "הוא עבד על טקסט שכתבנו יחד. כשסיים להקריא אותו מול קהל, הוא אמר לי: 'אני מרגיש שהחייתי את אח שלי'. זו הייתה הקלה אמיתית. נשימה מחדש."
הכתיבה עבור עמית איננה רק ביטוי – היא תרפיה. "יש פסיכולוגים שאני מדבר איתם שעות. אבל כשאני כותב, המילים נשארות. אני יכול לחזור אליהן, להבין את עצמי. זו העבודה האמיתית."
המסר שלו ברור: לא צריך להיות סופר. לא צריך לחשוף הכול. רק להתחיל. "קח דף, עט, וכתוב חמש דקות בלי להפסיק. מה שיוצא – יוצא. לאט לאט, תראה שאתה בונה את עצמך מחדש דרך המילים."