בלילה האחרון של שירות מילואים אינטנסיבי בחברון, במהלך האינתיפאדה הראשונה, שמעון נבון לא שיער שהסיור הלילי שתכנן המ"פ יהפוך לנקודת המפנה הדרמטית של חייו. בקבוק תבערה שהושלך לעבר הג'יפ שינה הכול – גופו עלה באש, פניו הושחתו, והוא נלכד לבדו בתוך כלי רכב בוער. "חשבתי שיצא ממני צעקת 'הצילו', אבל מה שיצא היה אחר לגמרי. צעקתי: 'אני חייב לחיות'."
זו לא הייתה סתם זעקה. זו הייתה הצהרת חיים. בזכותה – חבריו הבינו שהוא בפנים ומשכו אותו החוצה. משם, החל מסע ארוך וכואב של שיקום: עשרות ניתוחים, שיחזור רקמות, אובדן איברים – אך לא אובדן התקווה.
מבט במראה, ולא בעיניים של אחרים
אחד הרגעים המטלטלים בתהליך היה כאשר שמעון התבונן לראשונה בפניו לאחר הפציעה. המראה הייתה זרה, אבל עיניו דיברו אליו. "הפנים לא היו מוכרות, אבל העיניים כן. אמרתי לעצמי: 'שלום שמעון'. זה היה רגע מכונן. הבנתי שאני עדיין פה." דווקא מהשבר, צמחה החלטה: לבנות את עצמו מחדש. לא רק פיזית, אלא גם נפשית, משפחתית, אנושית.
האהבה שלא נסוגה
מירי, בת זוגתו, בחרה בו מחדש – גם אחרי הפציעה. מול התהיות של הוריה, הפחדים הטבעיים, והעתיד הלוט בערפל – היא נשארה. "אמרתי לה: את בטוחה? את לא נשארת מתוך רחמים? כי אני חייב לדעת. אם זה לא ממקום נקי – זה לא יעבוד."
הם הקימו משפחה, עברו דרך של עומק זוגי נדיר, התמודדו עם ניתוחים מסובכים – ואפילו עם הרתיעה של בתם הקטנה לאחר ששבה מבית החולים. אבל גם שם – בתוך הפצע – צמח אור.
בחירה להיות עבור אחרים
בשלב מסוים, שמעון בחר להעניק משמעות מחודשת לפציעה – ולהפוך אותה לשליחות. הוא חזר ללבוש מדים, הפעם לא כחייל, אלא כמנטור. היום הוא עומד בראש ענף פיזי ביחידת "ממשיכים בחיים", בענף הנפגעים בצה"ל. מלווה חיילים שנפצעו – בגוף או בנפש – מתוך ניסיון אישי, לא מתוך ספרים. "אני לא בא כמטפל. אני בא כאחד שהיה שם. שחווה תופת. שבחר שוב ושוב באור." הוא מספר בגילוי לב על הכאב, המבטים, הרתיעה – והופך את הכול לחוזקה. כי מהגוף הפצוע – נותרה נשמה חיה ובוערת.
הגבורה שבשגרה
היום, שמעון הוא סב לנכדות, רץ מרתונים, גולש סקי, מלווה את בנותיו לבית הספר. הכאב הפיזי לא נעלם – אך לא מנצח. "יש ימים שאתה קם ולא רוצה לראות מראה. אבל לקחתי את כל הכאב הזה והפכתי אותו לחומר בעירה שמצית חיים." והוא חוזר על הבחירה הזאת בכל בוקר מחדש – לבחור בחיים. והכול, הוא אומר, התחיל ברגע ההוא בג'יפ הבוער, ברגע אחד של בהירות מוחלטת: "צעקתי: 'אני חייב לחיות'. והחיים – הקשיבו לי."