איך זה בשבילך לדבר על פוסט טראומה, איך אתה עם זה?
אני חושב שחלק מהסיפור של כולנו, כל אותם חבר’ה שהם עם פוסט טראומה, זה באמת שמישהו ישמע אותנו. אמנם בשנים האחרונות יש קצת יותר פתיחות, יותר הבנה, במיוחד אחרי שאיציק ביצע את מה שהוא עשה, זה פתח את המודעות קצת יותר לשאר העולם, אבל עדיין הפציעה הזאת היא פציעה שקופה.
שמסתכלים על אנשים כמוני אנחנו נראים בסדר גמור, בעלי מקצועות ,בעלי תפקידים, נמצאים בכל מיני פוזיציות. קשה מאד להבין איך בן אדם שהוא על פניו בסדר גמור. פתאום זז מצד לצד במהירות מאוד מאוד גבוהה בלי שום הסבר, בלי שום הכנה מוקדמת.
גם לאנשים איפה שהוא במיינד שלהם יושב להם העניין הזה שיש דבר כזה שנקרא פוסט טראומה וזה משהו שהוא מאוד חזק פה במדינת ישראל עדיין קשה לאנשים לקבל את האחר, אבל זה לא רק עם פוסט טראומה, זה כמעט כל דבר שיש לנו בחברה פה שקשה לקבל את האחר.
מתי בעצם אמרת לעצמך ולעולם אני פוסט טראומטי?
אני נפצעתי לפני כשלושים שנה, במשך פלוס מינוס 16 שנים זה היה ברקע, אבל אף אחד לא דיבר על זה וגם אני לא רציתי להודות בזה שאני עם פוסט טראומה.
אבל הרגשת משהו בשנים האלה?
אני לא ישן בלילה כבר עשרות שנים. הלילה שלי זה לא לילה, מסתובב, חולם, סיוטי לילה, קם מתעורר, מסתובב בבית. מעשן קנאביס. עוד ניסיון קטן של שינה. כך, עד שהבוקר בא. שהחושך יורד אז השדים יוצאים וככה היה בערך 18 שנה. לא כל כך טיפלתי בזה, די ברחתי מזה. למען האמת, לא רציתי להודות שאני עם פוסט טראומה. אבא שלי היה הלום קרב מיום כיפור, לא כיף להודות בזה.
בסבב שהיה בעזה מיד אחרי מלחמת לבנון הראשונה, אשתי ואני היינו בחופשה באילת. הילדים שלי היו מאוד קטנים, היו אצל ההורים. אבא שלי, איש קשוח מאוד מהתקופה ההיא, התקשר בהיסטריה, תבוא לקחת את הילדים, נופלים פה טילים. הוא גר בעוטף עזה, 3 שעות נסיעה מאילת, כנראה היו הטריגר שמשם פשוט זה התפוצץ.
אני נפצעתי בעזה, לפני כשלושים שנה עבדתי כמאבטח, שכל מיני שיירות שנכנסו לתוך עזה לתת להם דלק, גז, אוכל. באחת הכניסות לעזה אנחנו ליווינו רכב של גז. מחבלים, כמו שכתוב בספר, סגרו אותנו, לכדו את רכב ליווי אחרון. אני חטפתי בלוק בפרצוף, איבדתי עין, שברים בגולגולת פציעה פיזית קשה.
התחלתי את העולם שלי אחרי הפציעה. עשיתי שיקום, הלכתי ללמוד מלונאות, הצטרפתי יותר מאוחר לחברת ברגר קינג שהגיעו לארץ. ניהלתי כמה חנויות, התעסקתי עם כל נושא ההדרכה. עם הזמן הגעתי לעולם של אוכל אסייתי, הקמתי יחד עם שותפים את רשת צ’יינהטאון.
אחרי כל השנים האלה, השד הזה נמצא בראש שלי, היה קבור מאוד עמוק. לא רציתי להיות כמו אבא שלי ולא רציתי את הסטיגמה הזאת.
