הספר:

"פציעה שקופה"

לראשונה בישראל , הספר "פציעה שקופה" מביא את מסעות הריפוי של לוחמות ולוחמי צה"ל וכוחות הביטחון שחזרו עם פציעות משדה הקרב – חלקן נראות, רובן שקופות.

בגובה העיניים ומתוך הלב – 50 סיפורי מסע, עדויות כנות, ישירות ומטלטלות של מי שנפגעו אך לא ויתרו ובחרו להילחם מחדש על החיים.

בספר משולבים טורים של פרופסורים וטובי המומחים בישראל לטיפול בפוסט טראומה המעניקים כלים, ידע וניסיון מקצועי

מסעות מעוררי השראה – ממלחמת יום הכיפורים, דרך יהודה ושומרון, לבנון ועד עזה – קולות של מי שחזרו מהחזית ומצאו עצמם במאבק אחר, על החיים שאחרי השירות הצבאי.

על הספר

זהו מסע מעורר השראה אל תוך לב הפציעה הבלתי נראית – הפוסט־טראומה – ולתוך מאבקם של מי שבחרו בחיים. זהו ספר שנועד להעניק מקום, השראה ותקווה – ולפגוש את הגבורה האנושית ברגעיה החשופים ביותר, לצד הכאב, האתגרים והקשיים.

למי מיועד הספר?

עומרי ניסים ארנטל, מלחמת חרבות ברזל, 2023
"מי שהיה שם לא חוזר אותו הדבר. זה כבר לא סיסמה, זו המציאות שאנחנו חיים בה. אני אומר לכל מי שהיה במלחמה – לשתוק זה לא מאצ'ואיזם, זה מסוכן. אל תדחיקו. רק דרך התמודדות אמיתית, כנה, מפוקחת – אפשר למצוא את הדרך חזרה לחיים שאחרי."
ירדן אשכנזי,צוק איתן, 2014
"אני רואה את עצמי ואת החברות שלי מסתובבות בעולם בתחושת בדידות. אני מדברת היום בשביל כל אלה שעדיין לא מצאו את הקול שלהן – שמסתובבות עם פצע שאף אחד לא רואה. יש כל כך הרבה נשים שחושבות שהכאב שלהן לא מוצדק, כי הן לא היו בקו האש או בשדה הקרב הפיזי. אבל הטראומה יכולה להופיע בכל תפקיד ובכל מצב של חשיפה מתמשכת למראות קשים ולמציאות אלימה.״
לידור ויעל ליבוביץ,
"אנחנו רוצים לדבר על הפציעה השקופה שהרבה משפחות מתמודדות איתה בשקט, לעיתים שנים. זו פציעה שאין לה תחבושת, אין לה גבס, אין לה תו נראה לעין – אבל היא מחלחלת לכל פינה בבית: למערכות היחסים, לשיח הזוגי, ובעיקר – לילדים. ילדים קולטים הכול, גם כששומרים מהם את הפרטים. הם שומעים את הדממה. הם מרגישים את הריחוק. הם מגיבים לזה בדרכם, לעיתים בשתיקה משלהם"
אל"מ חנוך דאובה,בעל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה
"כל אחד שמשרת קרוב ל-20 שנה בתפקידים מבצעיים סוחב איתו משהו, לא תמיד יודעים לקרוא לו בשם. לפעמים זה דכדוך, לפעמים התנתקות, לפעמים זה כאב עמום שאתה לומד לא לזהות. הרבה קצינים ככה – 'חיים ליד', כמו שאני קורא לזה. זה אומר שאתה מתפקד – אבל מבפנים אתה כבוי. לא באמת שם. אנחנו הרי חונכנו להיות לוחמים, לא להרגיש. רק להמשיך בעשייה בלי להפסיק. אתה לומד להיות מפקד טוב, אבל כאבא אתה כבוי. אתה יכול לפקד על פלוגה תחת אש, אבל לא להצליח לנהל שיחה אחת עם הילד שלך בלי לאבד את הסבלנות. ואתה לא מבין למה."
אורי אהרנפלד,פדוי שבי מלחמת יום הכיפורים, 1973
"רק התקווה שמדינת ישראל וצה"ל ייחלצו אותי, השאירה אותי בחיים. פוסט־טראומה לא נעלמת. זה כמו צל שתמיד הולך איתך. המסר שלי לכל מי שנפגע – יש תקווה. החיים לא נגמרו, הם פשוט קיבלו צורה חדשה. תמצאו את קרן האור שלכם, תחזיקו בה, ותמשיכו קדימה."
אורי לרנר,מלחמת לבנון השנייה, 2006
"האומץ הוא לא רק לחלץ חברים תחת אש – אלא לבחור להחלים, להיות כאן באמת. אין לכם במה להתבייש, לא עשיתם שום דבר רע, תמצאו משהו בחיים בעל משמעות, משהו ששווה לקום בבוקר בשבילו. זה לא הסוף. זה אף פעם לא הסוף. אתם תצאו מזה, כי אין ברירה אחרת, כי יש חיים לחיות, ואנשים שצריכים אתכם. כי בסוף – החושך תמיד מפנה מקום לאור."
פרופ' איל פרוכטר,
פרופ' איל פרוכטר,יו"ר המועצה הלאומית לפוסט־טראומה
"ערך משמעותי, יש לתפקיד של המתמודד באירוע. אנשים שהותקפו ללא תפקיד רלוונטי שיאפשר להם לתרום ולסייע באותה סיטואציה, יתקשו פעמים רבות למצוא דרך להתמודד מול האימה, בעוד שמי שהינו בעל תפקיד באירוע, יתפקד – אפילו באוטומט – גם תחת פחד משמעותי, ולכן יהיה פחות קשוב לאימה הבסיסית שברקע. אם נסתכל על אירועי השבעה באוקטובר דרך משקפיים אלו, נבין את עוצמתם. במרבית המוצבים, ובוודאי שביישובים האזרחיים, לא קרה דבר ממה שהתכוננו אליו"
פרופ' ענת ברונשטיין-קלומק,
פרופ' ענת ברונשטיין-קלומק, דיקנית בית הספר לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן
"אני לא מאמינה בהאדרה של טראומה. עבורי היא לא מתנה ולא שלב התפתחותי שהנשמה שלי הזמינה. אני גם לא חושבת שהיא מבחן שהיקום שלח לי. מבחינתי, היא שבר גדול שהביא בעקבותיו שברים רבים נוספים. אבל מתוך השברים הכי כואבים שחוויתי, למדתי ואני ממשיכה ללמוד שאפשר לבנות. לא על חורבות, אלא ממש לצידן".

על המחבר

 הדר כהן, איש תקשורת ותיק, שירת כצלם מבצעי בדובר צה"ל, מתמודד עם פציעה שקופה מאז שירותו הצבאי. מרצה על צמיחה מתוך טראומה, מנטור ביחידת המילואים 'ממשיכים בחיים' ומגיש הפודקאסט 'הגשר – מדברים פוסט טראומה'.