לפי פרופסור יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין, כ-500 ישראלים מתאבדים מדי שנה, פי אחד וחצי ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. בראיון עמוק הוא מדבר על האובדנות כספקטרום, על הכלים הפשוטים שיכולים להציל חיים ועל חשיבות השיח הפתוח והלא שיפוטי.
המיתוסים והאמת על אובדנות
"לפעמים אנשים חושבים שמי שמדבר על התאבדות לא באמת יתאבד, או שעדיף לא לדבר על זה כדי לא לתת רעיונות. אלה מיתוסים מסוכנים," מסביר פרופ' בלז. "אובדנות היא ספקטרום שמתחיל במחשבות פאסיביות כמו 'הלוואי והייתי מת', עובר למחשבות אקטיביות עם תוכנית, ועד לניסיונות אובדניים והתאבדות בפועל."
כיצד לשוחח עם אדם במצוקה אובדנית
פרופ' בלז מציע כלים פשוטים אך חיוניים:
- הקשבה ללא פתרונות: "אנשים לא מצפים שתפתור את הבעיה. הם מחפשים הכרה בכאב שלהם. לפעמים השאלה 'מה אתה עובר?' והקשבה אמיתית הן המתנה הגדולה ביותר."
- לשאול ישירות: "לא לפחד לשאול 'יש לך מחשבות אובדניות?' זה לא מכניס רעיונות לראש. זה מאפשר פתיחות ומראה שאתם מסוגלים להכיל את המצוקה."
- אמפתיה במקום שיפוטיות: "לומר 'אני יכול להבין למה יש לך מחשבות כאלה עם כל הכאב שאתה סוחב' במקום 'מה פתאום, החיים יפים'."
- קניית זמן: "להגיד 'אני מבין למה אתה רוצה להתאבד, אבל בוא ניקח שבוע לנסות משהו אחר'. האופציה תמיד תהיה שם, אבל הזמן מאפשר הפגת בדידות וחיבור."
אמביוולנטיות והתקווה
"האדם האובדני, עד הרגע האחרון, מחפש הצלה," מדגיש פרופ' בלז. "גם אם זה רק 5% ממנו, יש תמיד חלק שרוצה לחיות. להתמקד בחלק הזה יכול להציל חיים."
הרחקת אמצעים
"אם מישהו קרוב לכם מביע מחשבות אובדניות, וודאו שאין בסביבתו נשק, תרופות או אמצעים אחרים. זמינות האמצעים היא פקטור מכריע."
נקודות מפתח להתמודדות
- בדידות וניתוק הם גורמי סיכון מרכזיים לאובדנות
- שיקוף והכרה בכאב יכולים להפחית את הדחף האובדני
- לא כל סימן מצוקה הוא פוסט-טראומה או דיכאון, אך שינויים משמעותיים בהתנהגות מחייבים תשומת לב
- מדריכים חברתיים וחברים הם "שומרי סף" קריטיים במניעת התאבדות
אובדנות היא ספקטרום שיש בו רצף ממחשבות ועד התנהגויות," מסביר פרופ' בלז. "מחשבות אובדניות שמתחילות בשנייה אחת שאני נותן לזה הגדרה פאסיביות – 'הלוואי והיה קורה לי משהו', 'הלוואי והייתי מת'. ממשיך למחשבות אובדניות אקטיביות: 'אני רוצה להתאבד', 'אני רוצה להרוג את עצמי'. אחרי זה מחשבות אובדניות אקטיביות עם שיטה, תוכנית, וכולי. נהיה יותר חריף ואז מגיעה ההתנהגות."
אחד המיתוסים הנפוצים הוא שעדיף לא לדבר על התאבדות כדי לא "להכניס רעיונות". פרופ' בלז דוחה זאת נחרצות: "המיתוסים מפעם שאמרו 'טוב, הוא רק מאיים' או 'אנשים שמדברים על זה אף פעם לא מתאבדים' – לא רק שהם שטות גמורה, הם גם באמת מייצרים מיתוסים לא נכונים לציבור."
כשנשאל כיצד לשוחח עם אדם שיש חשש שהוא אובדני, פרופ' בלז מדגיש את חשיבות ההקשבה: "הרבה פעמים אני אומר ככל שתדברו פחות בשיחה הזאת, כך תדעו שהיא יותר עובדת. האדם בצד השני מבקש לבדוק איתכם האם אתם יכולים להיות אלה שתחזיקו את השק הזה."
הוא מעודד לשאול ישירות: "אפשר לומר 'אתה יודע, אנשים שמתמודדים עם כזה כאב, לפעמים יש להם גם מחשבות אובדניות. תגיד, יש לך לפעמים מחשבות כאלה?' לא בשיפוט, לא בחינוך, לא בלהגיד 'החיים יפים', לא לכעוס."
האמפתיה, לדבריו, היא מפתח: "אנחנו ממש מדברים על אמפתיה לשאלת ההתאבדות, ממש בלהגיד 'אני יכול להבין למה יש לך מחשבות אובדניות עם כל כך הרבה כאב'. זה לא מכניס מחשבות לראש, זה לא נותן רעיונות."
לפי פרופ' בלז, הבדידות היא גורם מרכזי בתהליך האובדני: "האירוע, החוויה שמעלה אנשים על הגג היא החוויה של הבדידות. אדם מרגיש שהוא לבד בעולם, גם אם יש לו מיליון חברים בפייסבוק ובאינסטגרם. הוא מרגיש באופן סובייקטיבי שהוא לבד בעולם. אף אחד לא מבין אותו."
הוא מדגיש שהמחשבות האובדניות משכנעות את האדם בדברים שאינם בהכרח נכונים: "אני פוגש בקליניקה שלי לא מעט בני משפחה של אנשים שהתאבדו. במכתבי ההתאבדות כתבו 'אני לא אהיה כאן ויהיה לכם קצת הקלה'. אנחנו שנינו יודעים שאין שום הקלה אחרי התאבדות של אדם יקר, אלא כאב נורא גדול, אבל האדם עצמו האמין בזה."
אחד הכלים המשמעותיים שפרופ' בלז מציע הוא "קניית זמן": "אני הרבה פעמים אומר: 'תראה, אני מבין למה אתה רוצה להתאבד וזה תמיד יהיה שם, אבל בוא ניקח לנו איזה שבוע שננסה משהו אחר'. אף אחד לא יכול לקחת מהאדם את האובדנות שלו, אבל אנחנו יכולים להגיד 'בוא ניתן לזה זמן'."
פרופ' בלז מסכם: "אובדנות לא נמנעת בעיקר על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים. היא נמנעת בקהילה, כשהמשפחה והחברים מוכנים להקשיב, לשאול ולהכיל. לפעמים במילים פשוטות אנחנו יכולים לשנות את מסלול חייו של אדם."
