מאחורי המדים של שירות בתי הסוהר: הפציעה שלא רואים בעין

במבט ראשון, ורד לוי נראית כמו כל קצינה אחרת בשירות בתי הסוהר. אבל מי שמביט מעבר למדים מגלה סיפור אחר – סיפור על פצע שקט, על קרב בלתי פוסק, ועל הדרך האמיצה לומר: אני פצועה, אבל אני כאן.

הכול התחיל במרץ 2017, כאשר אסיר בבית הסוהר שבו שירתה שפך עליה שמן רותח וסוכר. "זה היה תערובת שמיועדת לפציעה קשה. נקמה, כי לא אישרתי לו בקשה," היא מספרת. הכוויות החיצוניות דרשו שיקום ממושך. היא למדה מחדש איך להתקלח, איך להזיז את הגוף. אבל הכאב העמוק באמת זה שלא רואים רק התחיל אז. "הכאב הפיזי היה בלתי נסבל, אבל אחר כך התחיל משהו אחר. תחושת בלבול, חרדה, כעס. כאילו משהו בי נשבר, אבל אף אחד לא ראה את זה."

כשחוזרים ללבוש מדים – חושבים שהכול עבר

לאחר השיקום, ורד החליטה לחזור לשירות , החלטה אמיצה, אך כזו שלא התקבלה בהבנה על ידי כולם. "החברים לעבודה הסתכלו עליי כאילו אני בסדר. עליתי שוב על מדים – אז מבחינתם אני כשירה. אף אחד לא חשב על מה שעובר עליי מבפנים. סערה של ממש."

במקום העבודה לא ידעו איך להגיב למצבה. היא זוכרת מבטים שקטים, הערות חצי מחויכות על מצב הרוח, ניסיונות להימנע משיחות על האירוע. "בעבודה לא תמיד ידעו איך לגשת לזה. הייתה שתיקה. חוסר נוחות. ולפעמים גם תגובות שיפוטיות. כשקיבלתי את כלבת השירות, שאלו אותי: 'מה, עד כדי כך גרוע?'"

הפציעה השקופה: פוסט-טראומה מאחורי החזות החזקה

עם הזמן, ורד הבינה שהסיוטים, ההתפרצויות, החרדה. הם חלק מתופעה ברורה: פוסט-טראומה. אבל לקח זמן עד שהצליחה לקרוא לזה בשם. "חשבתי שאני מכירה את עצמי. שאני שולטת. אבל לא שלטתי בכלום. הרגשתי שאני מתפרקת, אבל לא הרשיתי לעצמי לקרוא לזה בשם. פחדתי."

הקושי הגדול ביותר היה הסתרה – גם מהסביבה, גם מהבת שלה. "לא רציתי שהיא תראה אותי נשברת. שהיא תפחד ממני. אבל אז הגיע רגע השבר – התקף זעם אחרי שבקבוק לק אדום נשפך. והבנתי: אם לא אטפל בעצמי אפגע בה."

"לבקש כלבת שירות – זה להסכים להיראות"

נקודת המפנה הייתה ההחלטה לפנות לטיפול, ואחריה קבלת כלבת שירות טיפולית בשם עופרה. "זה לא כמו לאמץ כלב. זו חשיפה. מהרגע שיש לי כלבת שירות – אני לא יכולה להסתיר יותר."

ההחלטה לא באה בקלות. היא והמדריכה הטיפולית עברו תהליך הכנה, סימנו תרחישים, שוחחו על תגובות מהעבודה ומהרחוב. ורד הבינה שעם החשיפה, תגיע גם הקלה: "עופרה מזהה את ההתקף עוד לפניי. אם בלילה הנשימה משתנה היא מלקקת אותי. אם אני עומדת להיכנס לחרדה היא מתקרבת ומאותתת לי. היא מראה לי מבחוץ מה קורה בפנים."

הנוכחות של עופרה שינתה את האופן שבו הסביבה רואה אותה וגם את האופן שבו ורד רואה את עצמה. "פעם ניסיתי להסתיר. היום אני כבר לא צריכה. אני פצועה, אבל אני גם חזקה. ואני בוחרת לחיות."