"להילחם כדי לחיות": סיפורה של מי גל אבינועם

הפציעה: הרבה מעבר לכאב הפיזי

הפגיעה הפיזית הייתה רק קצה הקרחון. "למדתי שכל פציעה פיזית נושאת איתה מטען רגשי ונפשי," היא מסבירה. "כשאתה נפצע בגיל 19, אין לך 'לפני'. אתה לא יודע איך החיים שלך אמורים להיראות. הפציעה הופכת לכל מה שאתה מכיר."

הכאבים היו בלתי נסבלים. "הלסתות שלי היו סדוקות, כל פיהוק או עיטוש היו עלולים לפרוק אותן. כאבי הראש היו משתקים. אבל אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם ההשלכות הנפשיות." לצד הכאב, הגיע גם הפחד – הפחד שלא אצליח להיות מי שחלמתי להיות, שלא אוכל להתמודד עם מציאות שבה אני כבר לא חזקה, לא בלתי מנוצחת.

בדידות, פוסט-טראומה והיעדר תמיכה

כשעזבה את הצבא, היא מצאה את עצמה לבד. "לא היה ניסיון ליצור איתי קשר, להבין מה אני צריכה. זה לא היה פופולרי להיות אישה פצועה אז," היא מספרת. "הרגשתי שהמערכת פשוט ויתרה עליי."

הלילות הפכו לסיוטים. "הייתי מתעוררת בצעקות, רואה תמונות מהפציעה שוב ושוב, שומעת את הזכוכיות מתנפצות גם כשהייתי ערה." לבד בבית, כשכולם מסביב המשיכו הלאה, היא ניסתה להשתלב מחדש בעולם האזרחי. "רציתי להיות נורמלית – למדתי, התחתנתי, הקמתי משפחה. אבל הפציעה הייתה שם בכל שלב. לא משנה כמה ניסיתי להסתיר אותה – היא לא נעלמה."

עם הזמן, הפוסט-טראומה החלה לחלחל לחייה. "זה התחיל בדברים קטנים – רעש חזק שגורם לי לקפוץ, חלומות שחוזרים שוב ושוב. אבל ככל שהשנים עברו, הבנתי שזה לא עובר."

אימהות בצל הפוסט-טראומה

כשהפכה לאמא, האתגר הפך לכפול. "הילדים שלי ראו אותי בכל המצבים – ברגעי המשבר, בימים של כאב, בהתמודדות עם התקפים. הבכור שלי חווה אותי בתקופות הכי קשות שלי, כשהתרופות עוד שיחקו עם הנפש שלי," היא מודה.

היה לה קשה להודות בכך, אבל היו ימים שבהם הפוסט-טראומה ניהלה אותה. "התקפי זעם בלתי נשלטים, רגעים שבהם הייתי פשוט נכבית. לפעמים לא הצלחתי להיות שם עבורם באמת. הייתי פיזית, אבל לא רגשית. וזה כאב יותר מכל."

"אבל היום, אני לא מסתירה מהם כלום. אני לא מתביישת בזה. הם יודעים מה עברתי, הם גאים בי, ואני גאה בהם."

הבחירה: לצמוח מתוך הכאב

במקום לשקוע בבדידות, היא החליטה להפוך את הכאב שלה לכלי שיעזור לאחרות. "כשאני עוזרת לפצועות אחרות, אני עוזרת גם לעצמי. אני רואה בהן את מי שהייתי – צעירה מבולבלת, שמחפשת מישהו שיבין. היום, אני כאן בשבילן."

היא הקימה תוכניות ליווי לנשים בארגון נכי צה"ל, יזמה קבוצות תמיכה, והפכה לדמות משמעותית בעולם השיקום. "אף אחת לא צריכה לעבור את זה לבד. אני כאן כדי להזכיר להן שהן לא לבד."

"הפציעה לא מנהלת אותי – אני מנהלת אותה"

היום, בגיל 44, אחרי שנים של מאבק, היא מרגישה שלמדה לשלוט בפציעה ולא לתת לה לשלוט בה. "הבנתי שהשיקום הוא מסע, לא יעד. יש ימים קשים, יש נפילות. אבל אני ממשיכה. אני בתנועה. אני לא נותנת לפציעה להגדיר אותי."

ועדיין, יש רגעים שבהם הכאב צף, שבהם הפחד הישן חוזר. "לפעמים, אני מרגישה את זה בכל הגוף. אבל ההבדל הוא שהיום אני יודעת להתמודד. אני נושמת, אני מוצאת את הכוח מבפנים, ואני יודעת – אני חזקה יותר ממה שחשבתי שאפשר להיות."

והיא מסכמת: "אני לא יודעת מי הייתי לולא הפציעה. אבל אני יודעת מי אני היום – ואני גאה באישה שאני."